עניין אחר לחלוטין: על פאול צלאן 

שמעון זנדבנק

עם צאת 'תפנית-נשימה', מבחר משירי פאול צלאן הכולל שירים מכל עשרת ספריו, מתאר המתרגם שמעון זנדבנק איזו שירה ביקש צלאן ליצור וגם מספר מה עיקר גדולתו בעיניו.

בנאומו לרגל קבלת פרס ביכנר, נאום שקרא לו "המרידיאן" והוא כלול ב'סורג-שפה', מבחר שירי צלאן הקודם בתרגומי, מדבר צלאן בין היתר על שתי פנים של השיר. מצד אחד הוא נטוע בתאריך הולדתו, בחוויה, במקום ובזמן שהולידו אותו, אבל מצד שני הוא יוצא מעצמו ופונה אל הקורא, אל האחר. בעקבות גיאורג ביכנר, שסיפורו המופלא "לנץ" נפתח במלים "ב-20 בינואר הלך לנץ בהרים", שואל צלאן: "אולי מותר לומר, שבכל שיר כתוב וחקוק ה'20 בינואר' שלו?" כלומר, בכל שיר ניכרים עקבות החוויה שהצמיחה אותו.  אבל מצד שני – "השיר הלוא הוא מדבֵּר! הוא שומר את זיכרון תאריכיו – אבל מדבר. ודאי, מדבר תמיד בענייניו-הוא, ענייניו שכל-כולם רק הוא עצמו. אבל אני סבור... כי מאז ומעולם היתה אחת מתקוות השיר לדבר דווקא באופן זה גם בעניין נוכרי... לדבר דווקא באופן זה גם על עניין אחר, אולי, מי יודע, על עניין אחר לחלוטין". רוצה לומר, גם אם נולד מזיכרון חוויה אישית ופרטית, אין השיר יכול, מעצם פרסומו ברבים, שלא לפנות אל מי שלא היה שותף לאותה חוויה. הזיכרון שבשיר הוא זיכרון מדובר: כלומר, החוויה האישית עוברת בהכרח גלגול קיצוני לצורך שיתופה עם האחר, לצורך הקומוניקציה, ומתוך כך היא מופקעת מן האישי ונסבה על "עניין אחר לחלוטין". בשבילי, בתפנית הזאת – שהרי כך, בין היתר, אפשר להבין את השם 'תפנית-נשימה' שנתן צלאן לאחד מקובצי השירה שלו – בתפנית הזאת עיקר גדולתו של צלאן וכוחו להעיב לחלוטין על כל שירה שחסרה אותה. כוונתי לכל אותם שירים הנכתבים אצלנו – ובעצם גם בעולם הגדול מאז המהפך הרומנטי לפני כמאתיים שנה – אך ורק כדי לתת ביטוי למצבו האישי ולרחשי לבו של המשורר. שירים מייבבים, שירים מקטרים, שירים חוגגים, שירים עורגים – בקיצור, שירים שכל עניינם "רק הם עצמם". צלאן, לפחות בשבילי, עושה את כל אלה לבלתי רלבנטיים. כשם שקפקא, כדי ליצור את המשלים המטפיזיים שלו, היה צריך להכריז (ב"מחברות האוקטבו") "הקץ לפסיכולוגיה!", כך צלאן, כדי ליצור שירה המדברת "על עניין אחר לחלוטין", היה צריך להשאיר מאחוריו את "ענייניו-הוא". לא שהשאיר מאחוריו אי-פעם את העניין בה"א הידיעה של חייו-הוא, את זיכרון השואה. אמנם ידוע שכעס על הפופולריות הבלעדית של שירו "פוגת-מוות", שיר שהוא מעין "לוקוס קלסיקוס" של שירת השואה. הוא לא רצה שיזהו אותו בלעדית עם השיר הזה, רצה שיקראו גם שירים אחרים שלו. אבל עם זאת נשארה השואה "כתובה וחקוקה" בכל שיר משיריו. אלא ש"תקוות השיר", כלשונו, היתה לדבר "על עניין אחר לחלוטין", עניין  המתקשר, לדעתי, עם מה שהוא מכנה במקום אחר באותו נאום "נטייה עזה להיאלמות": העניין האחר לחלוטין מקומו בתחום השתיקה, או לפחות בדרך אל השתיקה. קצת מוזר למצוא "נטייה עזה להיאלמות" אצל משורר שלשונו עשירה כל-כך. לא סתם עשירה, אלא שופעת טרמינולוגיה מדעית מתחומים שונים – מינרלוגיה, ארכיאולוגיה, טכנולוגיה, וכן מלים ארכאיות שמקומן לא יכירן בגרמנית של ימינו. אבל עושר לשוני זה, בהיבט מסוים שלו, לא בא אלא לבטל את הלשון, לחסום אותה. שוב ושוב אני נזכר בהקשר זה בשמו של השיר "סורג-השפה", שם המתקשר בגרמנית לשׂבכה ששימשה במנזרי נשים לחצוץ בין הנזירות לאורחיהן. אימז' זה שימש בידי צלאן לבטא פרדוקס שמצא בלשון – היותה תנאי לכל אקט של תקשורת ועם זאת מחסום לתקשורת אמיתית. השבכה יוצרת את הגריד שבמסגרתו ובמשבצותיו מתאפשר ביטוי, אבל באותה שעה היא מפרידה בין בני-השיח, יוצרת מחיצה ביניהם. וכן הלשון: מצד אחד היא משקפת את מחשבתנו על הדברים, אבל מצד אחר, כדברי ויטגנשטיין, "מה שלא ניתן לדבר על-אודותיו, יש לעבור עליו בשתיקה". ובשביל צלאן היו הדברים ש"לא ניתן לדבר על אודותיהם" העיקר. בשנותיו האחרונות, כשמצבו הנפשי הלך והחמיר, השתלטו הדברים שלא ניתנים לביטוי על שירתו עד לידי הרמטיות קיצונית. אני עצמי לא תמיד ירדתי לעומקם של שירים שתרגמתי. אם בכל זאת העזתי לתרגם אותם, הרי זה משום ששיעור קומתו של צלאן הוא כזה, שגם במלמוליו האחרונים יש הרבה כוח. מבחינה זו הוא מזכיר את פרידריך הלדרלין, שגם בתרגום שיריו חוויתי חוויה דומה. אם צלאן לקה בדיכאון שהביא בסופו של דבר להתאבדותו, הרי הלדרלין חלה במחלת-נפש קשה והוסיף לחיות ארבעים שנה כמטורף לכל דבר.  המשותף לשני המשוררים הגדולים האלה הוא תקופת שקיעה, כששירתם נעשית פחות ופחות קומוניקטיבית ועם זאת לובשת כוח מסתורי, שהוא אולי נחלתם הבלעדית של אלה המנוּעים ממחשבה "נורמלית".  כי המטורף, המשורר והאוהב, כמו שלימד אותנו שקספיר, "נשמת אפם היא רוח הדמיון" .