עד כדי כך הוא נעלם ממני, עד שכאשר נתקלתי לפתע בשמו, לא ידעתי אם הוא חי או מת. זה קרה בתחילת 2006 ברחוב קטן במרכז ירושלים, רחוב ש"ץ, בחנות הספרים "גלריה". לפני הכניסה לחנות עצמה יש חדר גבוה בן שתי קומות, דחוס בספרים ישנים, כל ספר בחמישה שקלים. ספרים ישנים שכמעט ואין להם דורש, ספרים בפרוטה שמנסים להיפטר מהם בטרם ישגרו אותם אל הלא נודע. לעת רצון, ניתן למצוא בחדר האפלולי הזה לא רק איזה ספר שכבר שנים חיפשת ולא מצאת, אלא גם איזה ספר שלא עלה כלל על דעתך שהוא קיים, אוצר קטן.
בחוץ ירד גשם ואני הסתובבתי בחדר לבדי. פתחתי ספרים אחדים, דפדפתי בהם, החזרתי אותם למקומם. לחות כבדה עמדה באוויר. אבק דבק לכפות ידי. התחלתי להזיע. גם על הרצפה היו מפוזרות ערימות ספרים. לא יכולתי עוד. אחרי סקירה חטופה של המדפים, בידיים ריקות, יצאתי החוצה. כשהגעתי למדרגת הכניסה עוד ירד גשם. לא הייתה לי מטרייה ועצרתי לרגע. ברחוב ביצעו עבודות תשתית שונות. היו בו חפירות, קרשים, מעברים זמניים וסרטי סימון צבעוניים. הרחוב נחסם לתנועה, אבל איש כבר לא עבד בו באותה שעה. זרמים של מי בוץ גלשו במורד הכביש לעבר רחוב המלך ג'ורג'. חיכיתי. לא היה לי מה לעשות. הסתובבתי אל שורת הספרים שעמדה מאחורי ובמבט ראשון, על עטיפת ספר קרועה במקצת, בבת-אחת, כמו מאוב, זינקו אל מול עיני שתי מלים מוכרות. במהירות הושטתי את ידי אל המדף, חטפתי את הספר. אבק רב כיסה אותו, אבל אני לא חשתי בו. זה היה ספר צנום, עטיפתו פשוטה, קישוט קטן שמשוכפל עליה שוב ושוב כמו על מפת שולחן. בתוך מסגרת שחורה על רקע לבן, ממש מודעת אבל, בלטו שתי שורות, אחת מתחת לשנייה. בעליונה היה מודפס שם המחבר: ברוך כצנלסון. בתחתונה, באותיות גדולות יותר, שם הספר: "מִלֵב אֶל לֵב".
הוא עוד חי בכלל, הוא מת? שאלתי את עצמי. אם הוא חי הוא צריך להיות זקן מאוד. מעולם לא ידעתי מה גילו. בחליפה, במשקפי הראייה בעלי העדשות העבות, בשערו האפור והמסורק לאחור, תמיד הוא נראה איש מבוגר מאוד, על סף זקנה. הוא היה המורה לספרות שלנו. מאז שסיימתי את לימודי בבית הספר התיכון ע"ש ברל כצנלסון בכפר סבא לא ראיתי אותו. בפגישות חברים נדירות שמו היה עולה תמיד בלגלוג מה. מישהו מחקה ביטוי שהיה חוזר עליו פעמים רבות, "הוא אשר אמרתי", אחר מזכיר את אופן דיבורו האיטי והמשעמם. בקצב הכתבה היה מוסר לנו את תוכן היצירות שהיה עלינו ללמוד לבחינות הבגרות ואת הרעיונות המרכזיים. זריזים בינינו, כאלה שהשיגו מחברות מתלמידים שלמדו אצלו בשנים קודמות, ידעו לספר, שהוא חוזר על הדברים הכתובים במחברות האלה כמעט מִלה במִלה. כל בוקר בשעה רבע לשמונה הוא עובר ליד תחנת הדלק של אברך ברחוב וויצמן בדרכו לבית הספר. בימִינו תיק עור גדול ובו המחברות שלנו, המבחנים והחיבורים. כאשר אנחנו עוברים על פניו, ברגל או באופניים, חולצותינו בחוץ, הילקוטים על הגב או על הסבּל, הוא מחייך, מניד בראשו לשלום.
את המבחנים והחיבורים הוא היה מחזיר לנו מתוקנים בדיו אדום או כחול, שבו ציין את שגיאות הכתיב והדקדוק שלנו, את אי הדיוק בסימני הפיסוק, אם בכלל. בייחוד הרגיז אותו שלא הצבנו פסיק לפני המִלה "אשר". בחמת זעם תקף את החללים הקטנים הללו שבין המלים. במלים אחדות היה מעריך את העבודה. לפעמים גם הוסיף הערות קצרות בכתב ידו המעוגל. לקבל אצלו במבחן "כמעט טוב" היה בהחלט מכובד. לקבל אצלו ציון "טוב," הו, זו כבר הייתה ממש חגיגה. הוא לא דיבר על כך, אבל סיפרו עליו שהיה משורר. מעולם לא נתקלתי בשיריו. גם לא חיפשתי אחריהם. הייתי בטוח ששיריו אינם אלא מליצות, מלים גבוהות, "שירה לאומית". מעין המשך למה שלימד אותנו בכיתה ואנחנו לא כל כך אהבנו.
הספר היה בידי, אבל לא פתחתי אותו. כאשר הגשם נחלש, עברתי מחדר הספרים בחמישה שקלים לחנות עצמה. איבדתי משום מה כל חשק להמשיך ולחטט בספרים אחרים. שילמתי בקופה, תחבתי את הספר הצנום לכיס מעילי והמשכתי בדרכי.
בבית, אחרי שניערתי את הספר וניקיתי מעליו את האבק, פתחתי אותו. התברר לי שמדובר בספר פגום: לא סתם ביקשו עבורו רק חמישה שקלים. שורה מודפסת על שורה, מִלה על מִלה, דפים שלמים שאינם ניתנים בשום אופן לקריאה. אבל בין הדפים הפגומים האלה היו גם דפים אחרים, שהודפסו כראוי. שירים שלא שיערתי שהמורה שלי לספרות כפי שהכרתי אותו כתב אותם. שירים אישיים, כנים מאוד, מעמיקים. שירים שמשכו אותי אליהם שוב ושוב.
בבית הקברות בכפר סבא, בשורות השמורות לוותיקי המושבה, איתרתי את קברו. הוא נפטר בכ"ח שבט, תשכ"ח, 27 בפברואר 1968. הוא קבור ליד אשתו קלרה, שמתה שנים אחדות לפניו, ולה הקדיש את ספרו הראשון "לְאוֹר הַנֵּר".
כאשר עלה ברוך כצנלסון עם משפחתו לארץ-ישראל, לאחר תחנת ביניים ארוכה בקנדה ובארצות-הברית, השתקע עם משפחתו בכפר-סבא. הוא עסק בפרדסנות, אבל בתום מלחמת העולם השנייה חזר להוראה, תחום עיסוקו הקודם, ובתיכון היה גם המורה שלנו.
רק אחרי שנים רבות התברר לי שלמעשה הוא חזר ללמד עוד קודם לכן. בתקופה שבה התפרנס מפרדסנות ועבודת כפיים הוא נתן גם שיעורי ערב. חודשים אחדים לפני מותה סיפרה לי אמי, כי היה זה הוא מי שלימד אותה קרוא וכתוב עברית.
על אמי, וגם על אבי, כתבתי את "שתי כפות ידיים ומִלה". זהו הסיפור האחרון בספר, אבל הוא בעצם התשתית לספר כולו, שמספר על שנות חייו של ילד קטן אחד בכפר סבא. ברוך כצנלסון, המורה שלנו לספרות, אינו מוזכר בספר, ובכל זאת הוא שייך לאותה פיסת חיים שאני שב וחוזר אליה בכתיבתי.