שתי כפות ידיים ומִלה / ישעיהו קורן

פתיחת הספר:

דווקא עכשיו, בשבת לפנות־בוקר, אחת מאותן שבתות שגם בהן היה יוצא לחרוש אצל בֶּרגֶר או גֶבֶלבֶר, כשהיה חבל לו על כל רגע – הפִּרדה החדשה ברחה. הוא פרשׂ את הרתמה על גבה, אבל לא הספיק לקשור אותה. רגלו מעדה על שרוך נעל שלא היה קשור היטב, הפִּרדה חשה שהוא הִרפה לרגע, אולי גם פגע בה, והיא בעטה בפראות ברגליה האחוריות, חבטה בשק דוּרה גדול וקרעה אותו. מפל של גרגירים חומים־אדמדמים ניגר על החול, הוא לא ידע לאן לגשת קודם, והפִּרדה השתופפה, הזדקפה, ובשעטה פרצה מן החצר.

"אל תצא מהבית", קראה אמו של יוֹליק. "בוא הנה". היא יצאה מהמטבח. שׂערה היה פרוע, חלוק־לילה לבן כיסה את גופה.

יוֹליק שמע את הרעש בחוץ, פתח את דלת הבית ויחף רץ אחרי אביו. הוא עוד ראה את הפִּרדה לרגע, לפני שנעלמה דוהרת אל הסמטה הצרה שבין הגדרות, חולפת על־פני הצריף של אשכנזי, מתיזה אחריה מִמטרים של חול. הרתמה הלא־רכוסה כמעט נופלת, מיטלטלת על גבה.

הרחוב היה ריק מאדם. גם משכימי־קום לתפילה עוד לא עברו בו. לא היה את מי לשאול, ואביו רץ באמצע הכביש הצר, חולצת החאקי שלו בחוץ, צופֶה לעֵבר החצרות והמחסנים, לעֵבר הלולים ועצי הפרי העטופים טל, שורק מדי פעם ומכה בכף ידו על ברכו החשופה, לוחש, בואי בואי, אף־על־פי שאת הפרדה־עצמה כבר לא ראה. הוא חלף על־פני הבתים הנמים והמוסך הגדול והדומם של "אגד", על־פני התחנות הריקות, הקפה הסגור של פִידלֶר, השען, החייט, חנות הספרים והעיתונים של זְוַיִין והכיכר, מתנשף ומזיע לאורך גזעי הפיקוסים הצעירים והאפורים. נקישות פרסותיה של הפרדה לא נשמעו עוד. דממה ירדה על הרחוב.

רק מתחת לסבך הבּוּגֶנוויליות, שמבין ענפיו הציצו קשתות המרפסת של דוקטור ריכטר, ראה אביו את הרתמה. כלבי רחוב אחדים עָטוּ עליה, תחבו את אפם אל בין הרצועות החומות ונגסו בהן. הוא התקדם לעֵבר הכלבים. "אֶטלַע", השליך עליהם אבן, אבל רק כשהיה ממש קרוב אליהם, כמעט נגע בהם, הם נסוגו, והוא הרים את הרתמה, ניער אותה, והעמיס אותה על כתפו. סוליות נעליו חבטו באספלט הלח מטל, להקת הכלבים עוד רדפה אחרי רצועות העור שהיטלטלו על גבו, ריחרחה לפעמים את קצות נעליו. אבזמי המתכת של הרתמה התנדנדו והיכו ברגליו השזופות. אבל כשחצה את רחוב התקווה ועלה לעֵבר בית־הספר־העממי החדש וחורשת האיקליפטוסים, נבחו הכלבים שוב ועזבו אותו. חתול צהוב, שפרוותו מנומרת בכתמים אדומים של עור חשוף, הסתתר ליד חבית אשפה בפינה של אחת החצרות, והם התנפלו עליו.

אמו שוב קראה לו. צעקתה הידהדה בין הבתים, צרמה באוזניו של יוליק. הוא כבר השיג את אביו, רץ על הכביש, מאחוריו.

"תחזור הביתה", עצר אביו והסתכל לאחור.

"לפרדס היא ברחה. עוד פעם", אמר יוליק.

"תלך הביתה".

"היא מתגלגלת שם כמו אז, אני יודע".

על הגבעה מולם, ממש לפני חורשת האיקליפטוסים, התנשאה בריכת המים הגדולה. דרורים התרוצצו על כיפת הבטון שסגרה עליה. אביו עמד ליד הבריכה חסר־אונים. צלו הנמוך, הסבוך מהרתמה, מוטל על קיר הבטון. הקסקט השטוח והאפור דבוק לראשו, פניו מתוחים, לא מגולחים, מכנסיו הקצרים חושפים את רגליו הצנומות והשריריות. ענף של איקליפטוס רכן מעליו. הוא מרט ממנו עלה, מולל אותו באצבעותיו, הריח אותו מדי פעם והסתכל סביבו. רוח נשבה בין העצים. הענף התנועע מעל ראשו, כיסה וגילה את צלו. השדה מולו היה ריק, כך גם הכביש.

"היא לא פה". רק יוליק עמד לידו. "היא עוד פעם שם, אני בטוח".

אביו השליך מידו את העלה שנשחק בין אצבעותיו, משך את הרתמה שגלשה מכתפו, "שקט", אמר.

גם בחצר בית־הספר לא היתה נפש־חיה. בולי־עץ ארוכים, יבשים ומכורסמים, גזעי האיקליפטוסים שנכרתו בַּחלקה שבה בנו את בית־הספר, עוד היו מוטלים בשדה הקוצים שהפריד בין החורשה לפרדס של סְקוֹרוֹחוֹד ולבית־הקברות של מגדיאל. גדר הברושים שהקיפה את הפרדס הסתירה את העצים. רק הקברים החשופים נצצו באור השחר העמום.

בית־הקברות הקטן נפרשׂ במורד של גבעה נמוכה. בראש הגבעה, משני צידיו, עמדו עוד שתי בריכות מים גדולות. מדרום־מזרח, בתוך הפרדס של סְקוֹרוֹחוֹד, ניצבה בריכת ההשקיה הפתוחה, שבקיץ שחו בה הילדים. צינור עבה בצורת וי"ו התרומם מעל למעקה הבריכה. מים צלולים קלחו ממנו אל הבריכה, כדי למלא אותה. סולם ברזל צר טיפס אל מעקה הבריכה וחזר וירד אל תוכה ונבלע במים. לפעמים גם יוליק וגיורא רוֹזנר היו הולכים לבריכה, לבדם. פושטים את בגדיהם, ועירומים עולים בסולם ויורדים פנימה. גם כשלא החליפו את המים בבריכה, ופה־ושם נוצרו בהם כתמים של ירוקת מעופשת, היו יוליק וגיורא נכנסים אליה. אוחזים חזק בשלב הסולם הראשון שמעל למים, מותחים את גופם, חותרים ברגליהם בכל כוחם ומתיזים מים. הירוקת שצפה לידם היתה מסתלקת, והם היו מרפים לרגע מאחיזתם בסולם, לוחצים עליו בידיהם והודפים את עצמם לאחור. מתרחקים מעט מקיר הבריכה, וחוזרים מיד. מרפים שוב, מתרחקים עוד קצת, חובטים בידיהם במים, בולעים מים, וחוזרים מיד. ככה, פעם ועוד פעם, הם למדו לשחות.

יום אחד הסתובב שם סבא של גיורא יחד עם מר גוּטֶר, נופף בבגדיהם שהיו מונחים לרגלי הבריכה וקרא להם לצאת ממנה. מיד. גופם היה בתוך המים, רק ראשיהם וכתפיהם צצו מתוכם נוצצים ולחים. תלתליו של גיורא רוזנר, רטובים ושחורים, היו דבוקים למצחו. גם שׂערו החלק של יוליק גלש אל עיניו. הם הסתכלו זה בזה, לא יצאו מהבריכה, רק החזיקו חזק יותר בשלב הסולם, ארבע כפות ידיים, וחתרו ברגליהם עוד ועוד. הם צלפו חזק במים. קול שקשוק תופף באוזניהם, בועות קצף לבנות ניתזו סביבם. רק אחרי ששני הזקנים השליכו את בגדיהם לכל הרוחות והסתלקו, הם עלו אל מעקה הבריכה, התיישבו עליו זה ליד זה, עירומים וצוחקים, צועקים לעֵבר הפרדס ומגדל המים של מגדיאל והדקלים הרחוקים: לִיפְּמן גְבִירְצְמן, מַטְרָנִי אשכנזי, פּוֹטוֹצְקִי וזוּבּרוֹבְסְקִי, שרעבי וצרפתי, מחכים להד כלשהו שיתגלגל מעל לעצים ויחזור אליהם, אבל שום הד לא חזר. הרוח החמה ייבשה את עורם, והם ירדו בסולם, ליקטו את בגדיהם הזרוקים על העשב היבש ותלויים על ענפי העצים, והתלבשו.      

עכשיו, בבוקר־השכם, כשעבר כאן יוליק יחד עם אביו, היה העשב לח, וכמו טבעת בטון עבה, אילמת, היתה הבריכה הפתוחה שרועה לה במעלה הגבעה. הסולם היה ריק.

---

'שתי כפות ידיים ומִלה' מאת ישעיהו קורן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2013.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>