ב'סיפורים מן הפרובינציה' נאספו כמה מן הפנינים היותר נדירות ביצירתו של צ'כוב, בתרגום מופת של נילי מירסקי. חלק מסיפורים אלה מתורגם לעברית לראשונה, וכולם יש בהם כדי לחשוף מאחורי החיוך הסלחני והרחום של מחברם ציניות מרה, ואפילו מידה של רישעות.     באותן דמויות עצמן חושף צ'כוב מניעים נחותים וגעגועים נאצלים כאחד. הכיסופים הם ספק מין שקר עצמי של נפש נבובה, ספק כיסופיו האותנטיים של מי שנכשל בהגשמתם שלא באשמתו. מדובר לאו דווקא בסתירות שבנפש האדם, אלא באפשרויות סותרות לנמק את המתרחש בנפשו.     רוב רובן של הדמויות אינן יודעות מה מניע אותן באמת: שוב ושוב מציג צ'כוב את התנהגותן, את רגשותיהן ואת הרהוריהן כפועל-יוצא של אימפולסים עיוורים ושל דחפים סתומים, הנובעים על-פי רוב מלחצים נפשיים או גופניים עלובים למדי. ואף-על-פי שצ'כוב מרבה להציג דמויות השואפות להגיע לתיקון חייהן, ואף חולמות על תיקון העולם, אין להגיגים הנעלים או לרגשות הנאצלים ערך משל עצמם, אלא הם "סימפטומים" – אם של מחלה כלשהי ואם של איזה מצב פיסיולוגי או פסיכולוגי, המשתנה תדיר בהתאם לתנודות המתחוללות "בחוץ". הם תלויים לחלוטין בנסיבות חיצוניות מקריות ובשינויים טריוויאליים בסביבה הפיסית.     את דמויותיו מתאר צ'כוב בעיקר באמצעות תנודות-נפש זעירות, תחושות רגעיות ומצבי-רוח חולפים. נקודת המוצא עוברת מן המציאות ה"אובייקטיבית" אל תכניה המרצדים והמתחלפים בלי-הרף של התודעה האנושית. תיאוריו מעוררים בקורא אירוניה, אך בצידה חמלה: בתוך העליבות הנלעגת של המצבים האנושיים מבליח רגע אשלייתי של חסד.     לספר נוספה אחרית דבר מאת נילי מירסקי.