בדצמבר 2008 נתקלתי בסיפור נהדר שהתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון 'הארץ'. הסיפור "מטאטא", מאת אדם לא מוכר בשם לאוניד פֶּקָרובסקי, תיאר בצורה נוגעת ללב ומרוממת-נפש הגיגים של אדם, מנקה רחובות בתל-אביב. גיבורו ניסה להתחקות, בצורה מחקרית כמעט, אחר תולדותיו של החפץ הקרוי מטאטא, ובה בעת תיאר גם את תחושותיו וקורותיו כמנקה רחובות. החיבור בין הפן המדעי לכאורה לבין הפן האינטימי האישי היה טבעי, רך ובעיקר – אחר.
זה היה הסיפור הראשון, אבל גם אחריו המשיך בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות", לפרסם בנחישות סיפורים של לאוניד פקרובסקי. הקסם נשמר בכולם. סגנונו של המחבר העלום, היה ברור ומובחן, שונה ומרענן. חודשים ארוכים עקבתי אחריו, וכאשר התפרסם הסיפור "סוכן ביטוח" לא התאפקתי עוד, אספתי את כל אותם סיפורים שכבר הופיעו, צירפתי לערמה אחת והגשתי לאברם קנטור, העורך הראשי של ספרית פועלים ושותפי בעריכת סדרת "סיפורת". רציתי לדעת אם הוא יהיה שותף להתלהבותי. תשובתו לא איחרה לבוא. בערבו של אותו יום קיבלתי ממנו הודעת טקסט שאמרה בערך כך: "צריך לדבר מהר עם לאוניד".
ודיברתי.
אני חושבת שהתרגשתי לא פחות מלאוניד בשיחת הטלפון הראשונה, וכך גם בפגישה שהתקיימה בהמשך. הסתבר שמלבד הסיפורים שכבר פורסמו בעיתון "הארץ" יש באמתחתו עוד עשרות סיפורים. הוא יושב בבודקה ברחוב לה גארדיה בתל-אביב, בחניון דייהטסו שבו הוא עובד כשומר, וכותב סיפורים ומסות בשפת אמו – רוסית. מתוך עשרות הסיפורים בחרנו עשרים-ושמונה והם שמרכיבים, בסופו של דבר, את ספר הביכורים שלו. את שיחתנו הטלפונית ואת השתלשלות העניינים שבאה בעקבותיה תיעד לאוניד בדרכו המיוחדת בסיפור ששמו "נעליים", והוא שחותם את קובץ הסיפורים.
[לאוניד פקרובסקי (התמונה מעיתון 'הארץ')]
לאוניד פקרובסקי עלה לישראל בשנת 1991. הוא עזב את משרתו במשרד התרבות בקייב, ובגיל ארבעים-וקצת בא לכאן עם משפחתו. מאז עבד כגנן, כדפס, וכעת כשומר. בזכות נקודת-מבטו הייחודית יוצרים סיפוריו תמונה עקומה-ישרה, אנושית וחיה, של הישראליות.
הייתי רוצה להסביר מה מרגש אותי כל-כך בסיפוריו של לאוניד, אבל נדמה לי שכל ניתוח יהרוס את הרגש הטהור והבלתי-אמצעי שמתעורר בשעת הקריאה. אפשר אולי רק להצביע על המאזניים העדינים, אשר כַּפּותיהם שוקלות מכאן ומכאן חוויות של מהגר בארץ זרה, והן נעות ומתנדנדות בלי הרף בין הייאוש לתקווה, בין התעמרות הגורל לבין החסד והחמלה.
הנה כך, לדוגמה, ממרחק השנים ומתוך תחושת השלמה מחויכת, מתאר לאוניד פקרובסקי את המפגש שלו עם העברית:
לעברית המודרנית יש הקדושים והמעונים שלה, הגיבורים והתליינים. אבל על כולם מאפיל אליעזר בן יהודה, שדמותו המלכותית נישאת מעל כמונומנט נשגב בהיסטוריה של ישראל. הרי הוא, בכישרונו, באנרגיה הנפשית שלו ובאהבה שבלבו, יצר את מה שנראה כבלתי אפשרי: הקמת השפה העתיקה לתחייה, ועל שום כך העלתה אותו העברית המעריצה לכס המלכות הלינגוויסטי.
אלי, לעומת זאת – בניגוד לבן מולדתי הגאון – מתייחסת העברית בזלזול קר של סלע רם, הניצב בגאווה בלב אוקיינוס השפות האחרות.
מאחורי ההסתערות שלי על הסלע הזה, שנמשכה חצי שנה והתרחשה באולפן, לא עמדו שום כישורים, והיא הסתיימה בכישלון חרוץ. לפעמים, ברגעי חסד, העברית עוקבת בגיחוך אירוני קל אחר יכולת הג'אגלינג הווירטואוזית שלי, שהתפתחה מתוך חוסר הכישרון הפנומנלי שלי לשפות. אני מלהטט לפה ולשם בחמש-מאות מילים עבריות, אולי אלף, שבכל זאת הצלחתי לגרד מהסלע.
אבל למרות היחס של העברית כלפי, אני התאהבתי בה. חמש-מאות, או אולי אלף המילים האלה עוררו בי רגשות אסתטיים בלתי רגילים. זה לא עניין של ידיעת השפה. ההרמוניה של השפה, טוהר הנעורים ועומק החכמה, ההתנגנות הפיוטית, הססגוניות ואפילו הניחוחות, כל אלה כאילו נשאבים היישר לדם, דרך המחט של האינטואיציה.
הצהרת האהבה שלי לחלוטין לא משפיעה על העברית. כפי שהיא זלזלה בי עד עכשיו, כך היא ממשיכה לזלזל בי. אבל אני... אני אוכיח לה! אני אחפון את הדמיון והפנטזיה המצויים אצלי בשפע, ו... ומה? ואמציא מילה עברית חדשה! זהו בדיוק! אני רוצה, ולוּ לרגע, להיות בן יהודה מיקרוסקופי, בן יהודה של מילה מומצאת אחת.
(מתוך הסיפור "מנב"ו")
['מטאטא וסיפורים אחרים', ספרית פועלים – סיפורת]
הספר 'מטאטא וסיפורים אחרים' נושא את שם סיפורו הראשון של לאוניד שתורגם לעברית. טניה חזנובסקי ותומר שריג – שתרגמו את "מטאטא" לראשונה – המשיכו במלאכה ותרגמו את קובץ הסיפורים כולו. המחבר הוא שבחר את שם הספר, ואפשר למצוא בו סמליות לדרך שעשה לאוניד פקרובסקי מאז שעקר מקייב, עזב את משרתו במשרד התרבות ובא עם משפחתו למדינת ישראל. ואפשר לראות בו סמל גם לדרכו בתוך הספרות המקומית, זו שנכתבת כאן והיא חלק מן המרקם העשיר של חיינו.
בסיפור "נעליים" כותב לאוניד פקרובסקי:
אני מאמין שהכול כתוב מראש. שלא קיים חופש בחירה. שכל שנייה בחיי היתה כתובה בספר המרתק של גורלי, עוד בטרם באתי לעולם. אני מאמין שאין לי אפשרות אמִתית לבחור, ושאני צועד בדרך שסומנה לי.
באשר לספר זה, אני חולקת עם לאוניד את תחושתו. אני חשה שהמפגש המרגש עמו היה כתוב כבר בספר של גורלי, וכי מאז שנתקלתי בסיפור "מטאטא" במוסף התרבות והספרות של 'הארץ', לא היתה לי בעצם אפשרות אמתית לבחור, אלא ללכת, כעורכת, בדרך שסומנה לי מראש.