פתיחת הספר וקטע נוסף:

האשה עם העיפרון רכנה מעל לשולחן וקראה בפַּרטיטוּרַת כיס של וריאציות גולדברג. העיפרון היה מעץ שחור משובח. היה לו מכסה כסף כבד, שהחביא בתוכו מחדד. העיפרון ריחף מעל למחברת ריקה. ליד הפרטיטורה היו סיגריות ומצית, ועל השולחן ניצבה מאפרת מתכת קטנה, מתנה קומפקטית ונוצצת מֵחבֵר.

האשה נקראה פשוט "אשה", ואפשר גם "אֵם". היו בעיות של נקיבה בשם. היו עוד בעיות רבות. בתודעת האשה צפו ועלו אל פני השטח בעיות זיכרון. האריָה שֶׁבה התבוננה – הנושא שסביבו הלחין באך את וריאציות גולדברג – הזכירה לאשה את התקופות בעבר שבהן התאמנה על היצירה הזאת. כשהילדים היו קטנים. לפני כן. אחרי כן. היא לא רצתה את הזיכרונות האלה. ילד על כל רגל, וכך, בעוד זרועותיה חובקות את גופי הילדים, לנסות לבצע את הנושא; או להיכנס לאולם הקטן בקוֹנסֶרט־חֶבַּאוּ, לראות את הפסנתרן עולה לבמה, לחכות בנשימה עצורה לאוקטבת הכניסה הלא־מקושטת – ולהרגיש את מרפקה של הבת: "אמא, זה השיר  שלנו!" אין בזה צורך עכשיו. היא רצתה לחשוב רק על הבת. הבת כתינוקת, כילדה, כאשה צעירה.

הזיכרונות התכווצו לקלישאות דהויות, שלא יוכלו לעורר עניין באיש. היא לא תוכל לספר דבר על הבת; היא לא הכירה את הבת. אם כך, תכתבי על זה, חשבה בזעם. גם תנועת העקיפה היא תנועה; גם התשליל מראה תמונה. אם גם הדממה היא מוזיקה – את זה עדיין לא ידעה.

לפני שהתיישבה אל השולחן קראה מאמר על תפיסת הזמן של שבט אינדיאני בדרום־אמריקה. בני השבט הזה רואים את העבר כמשתרע לפניהם, ומרגישים את העתיד בגבם. פניהם מופנות אל מה שהיה, אל ההיסטוריה, ומה שעתיד לבוא יגיע כמתקפת פתע. אפשר להתחקות אחר תפיסת הזמן הזאת בשימושי־לשון ובמבנים דקדוקיים, טען מחבר המאמר. את האוריינטציה ההפוכה, המשונה הזו, גילה בלשן.

האשה נזכרה שכבר קראה את הסיפור הזה, אלא שאז מילאו בו היוונים הקדמונים את התפקיד הראשי. למרות שנים של לימוד השפה היוונית וספרותה היא אף־פעם לא הבחינה בכך. אולי היתה צעירה מדי בזמנו, עם יותר מדי עתיד, שאי־אפשר לא לכוון אליו את המבט.

האשה עוד לא היתה עכשיו ממש מה שמכנים זקֵנה, אבל בלי ספק כבר עברה מרחק הגון בדרך אל הסוף. היה לה עבר נרחב.

העבר. מה שעבר. תארי לעצמך שהיית מביטה אליו באופן טבעי, כמו אינדיאני; שהיית מתעוררת אתו, נסחבת אתו כל היום כולו, והוא היה מציע את עצמו כנוף לַחֲלום. זה לא עד כדי כך מוזר, חשבה האשה, בעצם הרי זה ככה. היא עצמה את עיניה ודִמיינה את העתיד בדמותו של גבר העומד מאחוריה, שהיא אינה רואה.

העתיד חיבק אותה בזרועותיו החסונות, אולי אפילו השעין לרגע את סנטרו על שׂערהּ. הוא אחז בה. העתיד היה גדול ממנה. האִם נשענה לאחור אל חזהו? האִם הרגישה את בטנו החמה? היא ידעה שהוא מתבונן יחד איתה בעָבָר שלה. בפליאה, בעניין, באדישות?

באמפתיה עצומה, כך הניחה בתמימותה. ככלות הכל, הוא העתיד האישי שלה. היא נשמה ממש על זרועו הימנית, המונחת גבוה על חזהּ. בעצם על צווארה. אם יכרוך סביבהּ את זרועו באופן מאולץ קצת פחות, תזכה ליותר אוויר לנשימה. תוכל לומר דבר־מה.

העתיד הצמיד אותה אליו חזק כל־כך עד שנאלצה לפסוע צעד קטן לאחור. ועוד אחד. היא התנגדה. העבר חייב להישאר קרוב, כולו בשדה־הראייה. לחץ הזרוע נעשה לא־נעים, נראָה שהעתיד רוצה לגרור אותה עִמו בכוח, מכריח אותה לצעוד צעד אחר צעד לאחור, בצעדי ריקוד כמעט אלגנטיים. היא נעצה את עקביה בקרקע. החיבוק הפך ללפיתה, היא נחנקה בזרועותיו של העתיד. שמו הוא זמן. הוא ירחיק אותה מן היקר לה, הוא יוביל אותה למקומות שאינה רוצה להימצא בהם.

---

סימביוזה. זאת המלה המבטאת טוב מכל את המצב שבו האשה עדיין נושאת את בתהּ בתוך גופה. השותפות במחזור הדם, בהסדרת הטמפרטורה, במשק הלַחוּת. זו מרגישה את התנועות ואת שינויי התנוחה של זו ומתחשבת בהם באופן כמעט בלתי־מודע. עכשיו, חשבה האשה, אני מטפלת בבת שלי טוב יותר וטבעי יותר מכפי שאוכל אי־פעם בעתיד. וביתר קלות – זה קורה מעצמו. שתינו שרות אותה מנגינה, באוּניסוֹן. לוּ רק היה יכול להישאר כך.

האִם גם הלידה היא מן הדברים הקורים פעמיים? את יולדת תינוקת, זאת טרגדיה. ואז, כעבור כעשרים שנה את הודפת החוצה מבית ההורים בלב כבד את הנערה שהפכה למבוגרת: פארסה. בינתיים כבר התרחקו זה מזה קווי המנגינה, ועל שירה אוּניסוֹנית נטולת־רבב כבר מזמן אין מה לדבר. איך זה קורה? איך זה שאתן רוצות להישאר קרובות, אבל הולכות ומתרחקות זו מזו?

זו היתה, כמובן, אשמתו של רופא־הנשים, ממלא־מקום שחצן ומעצבן של הרופא הקבוע שלה. בכוח עקר מתוכה את הילדה. נגד רצונה. חדר־הלידה על מכשיריו המפחידים נראה לפתע לא כמציל חיים אלא כהרסני, האור העז היה אזהרה מפני העולם. האשה, מותשת משעות של כאב ומתח, התחרטה ולא רצתה ללדת. יהיה לתינוקת הרבה יותר טוב בתוכה.

"זה כמו מכסה של צנצנת ריבה", אמר הגינֶקולוג ונופף בחפץ כסוף. "אני מצמיד את זה לראש, אנחנו שואבים ויוצרים ואקום, ואני מושך את התינוקת שלך החוצה. ואת תשתפי פעולה, כי חייבים לעשות את זה עכשיו".

בדמיונה ראתה שולחן ערוך לארוחת־בוקר באחוזת כפר באזור רכס וֶלוּבֶה. טבעות שנהב למפיות, מכסים כסופים על צנצנות הריבה, עם מגרעת לכפית ארוכה. הגינקולוג כנער צעיר, אבל כבר מלוקק לגמרי, יושב לשולחן על כיסא מוגבה. לשתף פעולה – בחיים לא. את המגרעת הוא עשה בתוכה, פשוט כך, בלי הרדמה, במספריים. המומה ומוכה חוותה הכל. בסוף היתה משוכנעת שתמות על שולחן הלידה. זה היה טוב בעיניה; קדימה, חשבה. התינוקת לא רוצה, אני לא רוצה – ובכל־זאת זה קורה.

האִם חשה שהיא עושה היכרות כשהניחו את התינוקת על חזהּ? לא, זה היה יותר בגדר איחוד־מחדש מובן־מאליו. הן שוב יחד, אחרי אינטרמצו מכוער, שבו ניסו זרים להפרידן זו מזו. עכשיו סובלת הילדה מכאבים, וגם לה, לאם, כואב. היא אחזה בתינוקת בחוזקה וניסתה לשוב ולמצוא את המקצב המשותף. היא זעמה על הרופא, על האחיות, אפילו על האב. על כל מי שראה בגירוש הזה עניין רגיל ובלתי־נמנע. היה אפשר לחשוב שתרצה להאשים את התינוקת, מאחר שהיתה הסיבה לכל הפחד והכאב, אך לא כך היה. התינוקת, עם סימני השאיבה העגולים והאדומים על גולגולתה, היתה המשענת שלה, היצור היחיד בחדר המואר שנתנה בו אמון. התינוקת פקחה את עיניה והביטה בה. כן, חשבה האם, כן, את.

---

'קוֹנטַרפּוּנקט', אנה אנקוויסט, מהולנדית: רן הכהן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, פברואר 2015.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>