פתיחת הספר:

מבעד לדלת הפתוחה למחצה אני רואה את הדרך הבוצית הרמוסה ואת הקרשים הרקובים הגודרים את מכלאת החזירים. חוטמו של החזיר, כשאין הוא נובר בנשיפה ובנחירה ברפש, מרחרח דרך החריץ הרחב. ועוד אני רואה פיסה מקיר הבית, שהטיח הצהבהב שעליה סדוק ומקצתו התפורר ונשר, וכמה עמודים עם יתדות לחבלי הכביסה, ומאחורי כל אלה, עד לאופק, שדות שחורים, לחים. ואלה הרעשים: המצמוץ והנחירה של החרטום של החזיר, הפִּכפוך והשִׁכשוך של הרפש, ההתמרחות הזיפית של הגב של החזיר בקרשים, הצקצוקים והגניחות של הקרשים, החריקות של הקרשים ושל כלונסאות רופפות כנגד קיר הבית, השריקות הרכות של הרוח מזמן לזמן על־פני פינת הבית ומשב הרוחות העזות המטאטאות את תלמי השדות, הצריחה של עורב שבאה מרחוק ובינתיים עדיין לא נשנתה (הוא קרא רעה), הפצפוצים והרחשים החרישיים בתוך העץ של הצריף הקטן שאני יושב בו, הטפטוף של שאריות הגשם מלוחות הגג, שהוא עמום ונוקשה כאשר טיפה נושרת על אבן או על הקרקע, ומצטלצל כאשר טיפה נושרת אל שלולית, והחיכוך של מסור, מהמחסן. קרטועי המסור, הפוסקים לפעמים לרגע ומתחדשים בעוז, הלוך וחזור, מלמדים שידו של החצרן מוליכה אותו. גם בלי הסימן המיוחד הזה, ששמעתי אותו לא פעם וגם בדקתי וּוידאתי את הדבר, לא היה קשה לנחש שהחצרן הוא המנסר במסור, שכן חוץ ממנו רק אני מתעסק בעצים שבמחסן, ולעתים נדירות הסרן, וגם אז רק מוקדם בבוקר ובאיטיות שאין לטעות בה; אלא אם כן בא כרגע אורח חדש המבקש, בעזרת כלִי העבודה, תנועות הגב הנמרצות קדימה ואחורה והזרוע ההודפת וחוזרת מהר לאחור, לחלץ את עצמותיו הנוקשות אחרי הנסיעה הארוכה בעגלה. אבל לא שמעתי את העגלה באה, לא שמעתי את קרקוש האופנִים והרצועות, ולא את טרטור המֶרכָּב, לא את צפירת העגלון, הרגיל להודיע באמצעותה על בואו, ולא את קול הנקישה והתיפוף שהוא מפיק בלשונו כדי לעצור את הסוס, וגם את רקיעות פרסותיו של הסוס לא שמעתי, והלוא הן היו צריכות להישמע על האדמה הרכה של הדרך. גם אילו הגיע האורח ברגל, ודאי לא היה פונה מיד למחסן, ואפילו אם היה נכנס למחסן, אולי מתוך סקרנות, היו מרתיעים אותו העייפוּת מהדרך הארוכה (מהלך של יום שלם מהעיר הקרובה ביותר) ועוֹביָם ועקימותם של גזרי השורשים וגדמי הגזעים. אני מחזיק איפוא בדעתי שהחצרן הוא הנועץ את המסור בבולי העץ הכבדים ומוליך אותו בתוכם הלוך־ושוב; אני רואה אותו לנגד עיני בחולצתו הנוקשה, שהיתה כחולה לְפָנים, אבל דהתה מזמן, ובמכנסיו, גם הם נוקשים ושחורים לשעבר, התקועים בתוך המגפיים הגסים, שהיו שחורים אף הם, אבל עכשיו הם מרוחים בזבל ובבוץ. אני רואה אותו לנגד עיני מייצב בידו האחת, יד קצרת אצבעות, מעוּפֶּרת ומגוידת, את בול העץ על־גבי הסדן, ובידו האחרת לופת את ידית המסור, משרבב את שפתו התחתונה, הארוכה, מעל לשפה העליונה, הקצרה, ומלקק ומוחה את הלחות שזולגת מאפו; אני גם שומע אותו, כהרגלו בשעת העיסוק הזה שלו ושאר עיסוקיו בבית ובחוץ, מגרגר זמזום מגרונו; ובהפסקות הלא־סדירות בין ניסור לניסור אני יכול לדמות אותו מזדקף, מקמר את גֵווֹ לאחור, פושט ומותח את זרועותיו לצדדים ופוכר ומפשֵׂק את אצבעותיו, או מוחט את אפו באצבעו ובאגודלו ואחר־כך מקנח אותו בגב היד, או מסיט את כובעו המרובב, שכיסויי האוזניים שלו מופשלים מהמצח אל הקודקוד, ומדבלל את שׂערו הדליל הדבוק קווּצות־קווּצות, שרצועות הזיעה של הכובע הטביעו בו פס עמוק. רק עכשיו (הנה העורב שוב קורא רעה) אני חש את הקור בישבני החשוף. העלאת רשמַי על הכתב לא הניחה לי להרים את המכנסיים ולכפתר אותם, והיתָפסוּתי הפתאומית לְהתבוננות אולי הִשכִּיחה ממני להרים את המכנסיים, ואולי דווקא המכנסיים המשולשלים, הצינה, הסחת־הדעת מעצמי שאחזה אותי פה בבית־הכיסא, הם שהולידו את מצב־הרוח המיוחד הזה של התבוננות. אני מרים עכשיו את המכנסיים, מכפתר אותם וחוגר את החגורה, אני לוקח את מכסה העץ, אבל לפני שאני מניח אותו על פתח המושב, אני מביט למטה אל הדלי המלא עד שפתו בעיסת הצואה הכהה ובניירות מרובבים בחוּם; פסולת המעיים, ככל שאני יכול לראות באפלת הארגז, אף גאתה וגלשה משפת הדלי, הקילוח העבה נבלע ואובד בתוך תלולית הדומה ללָבָה, אשר הדלי קבור בה עד חצי גובהו; מתוך השְׁחור בוהקים כתמי הלובן של קרעי הנייר. אחרי שהנחתי את המכסה אני חוזר ומתיישב על הארגז ופנקס הרשימות על ברכַּי. 

---

'הצל של גופו של העגלון', פטר וייס, מגרמנית: אילנה המרמן, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2016.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>