ביום שישי, ה-18.6.10, בשעה 12:30, הלך לעולמו ז'וזה סאראמאגו, אחרון הסופרים הגדולים של המאה העשרים. הוא היה בן 87 במותו. סאראמאגו נפרד מן העולם בשלווה, בביתו שבאי לאנזרוטה, מוקף בבני משפחתו.

סאראמאגו, יליד 1922, חי בשנותיו הראשונות בכפר קטן ליד ליסבון עם סבו וסבתו, אנשים פשוטים שלא ידעו קרוא וכתוב, ועם הוריו. להוריו, שעברו לליסבון בתקווה להיטיב את מצבם הכלכלי, לא היו אמצעים להחזיק אותו בבית-ספר עיוני, ובגיל 13 עבר סאראמאגו לבית-ספר מקצועי והוכשר כטכנאי רכב. ואף שגילה בספריית בית-הספר את שירתו של פרננדו פסואה (תחת הפסבדונים ריקרדו ריש), עברו עוד שנים רבות עד שהחל פרק חייו כסופר. בשנים הללו עבד סאראמאגו בסוכנות סעד, במסגרייה, בחברה למתכת, כמנהל ייצור בהוצאה-לאור, ובהמשך גם כמתרגם, כמבקר בכתב-עת, וכבעל טור וכותב מאמרי-מערכת בעיתון. אמנם בגיל 25 הוא פירסם רומאן ראשון, אבל שלושים שנה נוספות חלפו עד שראתה אור יצירת הסיפורת הבאה שלו, שעימה החלו חייו כסופר.

הספר שהעניק לסאראמאגו הכרה עולמית היה 'דברי ימי מנזר', שראה אור בפורטוגזית ב-1982. זה היה ספרו הראשון שתורגם לאנגלית – וגם ספרו הראשון בעברית. התרגום העברי ראה אור בספריה החדשה ב-1990. מרים טבעון, שהעניקה לנו תרגום עברי יוצא-דופן ביופיו ובמהימנותו, תרגמה מאז 14 ספרים שלו. היינו מאושרים וגאים כשזכה ב-1998 בפרס נובל לספרות. הגענו אתו לשיא של הכרה בישראל בשנת 2000, כשראה אור בעברית 'על העיוורון' והפך לאחד הספרים המתורגמים הנמכרים ביותר בארץ ולמושא הערצה של קוראים רבים – גם כאלה שאינם מקוראיו הקבועים של סאראמאגו. ודבקנו בו, מתוך הערכה עצומה לכתיבתו המופלאה, גם אחרי ביקורו המתוקשר בישראל ב-2002, שבו בכמה מלים לא רגישות איבד רבים מקוראיו.

ז'וזה סאראמאגו היה מסופרי הבית של הספריה החדשה. בניגוד לטענה הרווחת, אנו – שמכירים היטב את כתיבתו, וגם זכינו להכירו אישית – יודעים שהיה הומניסט בכל רמ"ח איבריו, שנאבק כל חייו בעריצות ובאי-צדק, ששנא כל ממסד דתי באשר הוא (והקים עליו את הכנסייה הקתולית), והעריך יותר מכל את האנשים הפשוטים. אנו נפרדים ממנו בצער. תודה לך, סאראמאגו.

כל ספריו של סאראמאגו בספריה החדשה