אלמן מתלונן על אשתו: שבעה חודשים אחרי מותה היא עושה לו בושות בחלומותיו, מתעלסת בהם עם הרופא הצעיר שלו; אשה שהתאלמנה מעבירה את ערבי ה'שבעה' בישיבה בחושך, צופה בחלון מואר ממול: זקן אוכל שם פרוסות נקניק טבולות בדבש; אהובה הצעיר של אשה ניצולת-שואה, שנורה בסוף המלחמה, חוזר ומופיע לנגד עיניה במלוא יופיו בכל-פעם שהיא מכינה לבעלה תפוח אפוי… בשלוש שנות חייו האחרונות עסק בירשטיין בכתיבת קובץ סיפורים שהוא-עצמו נתן לו את השם 'סיפורים מאזור השלווה', ביניהם סיפורים שדומה שהם מפסגות יצירתו. אליהם צירפנו סיפורים וטקסטים אחרים שטרם ראו אור בְּספר, ורובם מתפרסמים כאן לראשונה. מקום חשוב בתוכם תופסים "חלומות, 1978", ו"חלומות, 2003" – האחרונים, מחודשי חייו האחרונים של בירשטיין, עד מותו ב-24.12.03. יש בהם התמודדות מצמררת עם האינות והאינאונים, בכוח ספרותי לא-שכיח. מן-הסתם אין אלה דיווחי חלומות של ממש, אלא מעין ז'אנר ספרותי – מיניאטורות, קצרצרים קצרים מן הקצרים של בירשטיין, שברובם, בניגוד לסיפוריו, ה'אני' אינו מספר-עד, אינו "ציפור שמקפצת ומציצה ולא מתערבת בעסקי אחרים", אלא הגיבור הרשמי של סיפורי-הנפש. עוד בספר, מה שסיפר יוסל למנחם פרי במשך יום שלם ב-1976 ("קווים יחפים וצליל"), וכן נוסח חדש של סיפורי 'כתם של שקט', מן הספרים הראשונים של סדרת "הספריה" (1986). בירשטיין, רב-אמן של סיפורים, מתגלה כאן כנפש מרתקת, מלאה אמפתיה ואירוניה (בעיקר אירוניה עצמית). נפש זו היא הגיבורה האמיתית של הסיפורים, והבילוי במחיצתה לאורך ספר שלם הוא חוויה נדירה. מנחם פרי צירף לספר אחרית-דבר נרחבת: "לחזור מהסוף – הצעת קריאה בבירשטיין".     ספרים נוספים של יוסל בירשטיין בספריה החדשה: אל תקרא לי איוב המוטבים סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים פנים בענן