כמו הפרפר שהיכה בכנפיו באינדונזיה, וגרם לשלג בניו-יורק – מישהו עצבני, שצעק "פצצה" בבית-קפה בפאריז ב-1895, אולי התחיל את הסיפור הזה, שמתרחש בירושלים של היום. ציור של טולוז-לוטרק הוא חידת-הציורים שקושרת בין ההווה של הספר לבין שרשרת רציחות בפאריז של סוף המאה ה-19, ומרמזת לפיתרון של שרשרת מקרי-המוות בירושלים, כעבור 103 שנים. לדנקנר כישרון נדיר לעולל עלילות מבריקות, ועין מצוינת לדמויות ולמצבים ישראליים. את דמויות הרומאן בהווה הירושלמי מחברת המחלוקת בין היסטוריונים "ציונים" ל"פוסט-ציונים", ובמציאות הישראלית שבה הוא מתרחש כולם איכשהו קשורים לכולם, צנופים עמם ברשת צפופה. עיבוי המתח, ובעיקר ההתרה החריפה, עם הפתעה על גבי הפתעה, מעניקים לנו רומאן בלשי (שגם סיפור אהבה רגיש מתרקם בו) המקיים דיאלוג של שווה-עם-שווים עם הקלאסיקה של הז'אנר. אבל יש כאן הרבה יותר מרומאן מתח משוכלל, שמצליח גם לגעת בלב. בכל כתיבתו הספרותית בודק דנקנר את קו-הגבול שבין בדיה ל"מציאות", ואת כוחו של סיפור לחולל מציאות, לאו-דווקא לייצגה. וכך גם כאן: המהלך השגור של הסיפור הבלשי (רצח-בילוש-פענוח), שבו החקירה צוברת עובדות ביחד עם פרטים לכאורה-לא-שייכים, ונועלת אותם לבסוף באמצעות קפיצה רבת-השראה לסיפור 'שיושב מצוין' ומסביר את הרצח שהיה בהתחלה – מהלך זה מתהפך כאן. החקירה קודמת כאן לכל הרציחות, הסיפורים קודמים ל"מציאות". המאבק העיקרי בספר הוא מאבק בין סיפורים (כולל מאבק בין שני נרטיבים לאומיים). מישהו מביים סיפור שיָשִׂים-לאַל סיפור אחר, מישהו מכין פענוח עתידי של סיפור, ומישהו מנסה לחבל בפענוח הזה בעזרת סיפור נגדי. זהו ספר מענג ואינטליגנטי, מותח ומפתיע. "מפגן שאפתני של יכולות, נכסי ידע וכישרון ספרותי, שהניב מותחן שנון ואינטליגנטי דיו כדי לרתק גם שונאי מותחנים מושבעים... האמת היא מן הנושאים המורכבים והמרתקים במותחן העשיר הזה". (מירי פז, גלובס) ספרים נוספים של אמנון דנקנר בספריה החדשה: הקייץ של רינה אוסטר