השבוע שמחתי לקרוא את הדברים שאמר אבי שומר, מבעלי רשת צומת ספרים, על סוד הצלחתה של הרשת. בכנס שעסק ב"חוויית הלקוח" כמרכיב בהצלחה עסקית, שאירגן דה מרקר, המוסף הכלכלי של עיתון 'הארץ', השמיע שומר את ההצהרה הבאה: "בזכות חוויית הלקוח מכרנו 10 מיליון ספרים... את חלק מהחנויות שלנו הגדרנו כספרייה והוספנו בהן בתי-קפה וחיבור אינטרנט אלחוטי. הדבר הביא אותנו להגדלת מכירות הספרים פי 17 מלפני חמש שנים". נפלא! חשבתי לעצמי. מתברר שקפה ואינטרנט – ולא מבצעים פרועים, סחיטת המו"לים והנחיות-מגבוה למוכרים על מה להמליץ – הם שהביאו לשגשוגה של רשת צומת. בעלי-חנויות יקרים, הקימו לכם פינות-קפה בחנותכם והתחברו לאינטרנט אלחוטי, והרי לכם מתכון להצלחה עסקית מסחררת. ומה שנפלא עוד יותר הוא שלשומר אין כל סיבה לחשוש מפני הגבלת צעדיו בחקיקה בתחום מכירת הספרים, ובלבד שיוכל להמשיך להציע קפה ואינטרנט חופשי, נוסחת הפלא של הצלחת הרשת. כל עוד החוק לא יתערב ב"חוויית הלקוח", הכול בסדר.

   
יש עדיין אנשים שלא שמו לב מיהם הבעלים האחרים של רשת צומת, ולא הבחינו שחנויות הרשת מלאות עד להתפקע בספריהן של הוצאות כז"ב (כנרת-זמורה-ביתן) ומודן. קוראי ספרים אינם מתעניינים מי המו"ל שהוציא ספר זה או אחר, כשם שאין להם כל עניין ביחסיו של המו"ל עם רשת החנויות. אלה הם לכאורה עניינים משניים לספרות ולהנאת הקריאה, לבחירת הספר המתאים לך בחנות, ולשאיפה המובנת-מאליה לקנות ספרים במחירים נוחים. לכן זכתה יעל משאלי, רבת-מכר של כז"ב, לתרועות-הידד כשהיללה את מבצע ספר-שני-בשקל שבו נמכר ספרה, והוקיעה את יוזמתם של אנשי ספרות לנסח חוק שיגביל במידת מה את פעולת הרשתות. לדברי משאלי, מכירת ספר-שני-בשקל, או ארבעה-במאה, היא הדרך של רשת צומת להשכיל את העם, להביא לו תרבות וידע, דבר שאנו, יוזמי-החקיקה המתנשאים, מבקשים לשלול ממנו. כיוון שגם אני רוצה להשכיל התכוונתי לרוץ מיד לחנות צומת הקרובה, למצוא לי עוד ספר מרחיב-דעת מסוג זה ולקנות את שניהם במבצע השכלה-בשקל. אך כנראה הדרך להשכלה ארוכה יותר משחשבתי, כפי שעולה מביקורתה של שירה סתיו על הספר של משאלי, שלדבריה נתפר בדיוק למידותיו של המבצע: אין בו, כותבת סתיו, ולו מחשבה מרעננת אחת, והוא כתוב "בסרבול לשוני נורא". חבל שהוצאת זמורה-ביתן, שביקשה להשכילנו, לא טרחה לפחות להשקיע בספר עבודת-עריכה מיומנת. ומאידך, אילו היתה משקיעה כך בספר ודאי היתה מתקשה להציע אותו לקוראים במחיר כזה.

   
לצומת ולסופרי כז"ב אין בלעדיות על הפצת אגדות, ובשבועיים האחרונים – שבהן השתתפתי בשיחות אינספור על יוזמת החוק להצלת תרבות הקריאה – שמעתי אגדות מופלאות מפיהם של קוראים, מו"לים ומנהלי חנויות, כולם אנשים מלאי כוונות טובות, וגם אינטרסנטים כמובן. הנה אגדה שהשמיעו קוראים רבים, ולהפתעתי גם מנהל-חנות אחד, שכפי הנראה מעולם לא חשב על שלבי מסעו של ספר לפני שנחת בחנות שלו: "האשמים הם המו"לים, חבורה של גנבים שקובעת מחירים בלתי-נסבלים לספרים. שיפסיקו לייבב ויורידו את המחיר הקטלוגי של ספרים ל-50 שקלים ואז נקנה את הספרים שלהם". כפי הנראה כל אדם שבוחר במקצוע ההוצאה-לאור הוא נוכל, וכך התקבצו להם בתחום זה אנשים שכל מבוקשם לעשוק את הקוראים. באירופה, אמרו לי, המחירים נמוכים פי-כמה, ומכאן נגזר שאצלנו, בשבט הנידח של קוראי העברית, אין שום הסבר למחירי הספרים מלבד רדיפת-בצע של המו"לים. מן-הסתם אין לכך קשר למספר הזעום של קוראי העברית לעומת קוראי האנגלית, הצרפתית והספרדית, או לעובדה ששוק הספרים בישראל נשלט בידי שתי רשתות חזקות שנוגסות ממחיר הספר אחוזים שאין דומה להם בארצות אירופה.

   
השאיפה להידמות לאירופה משותפת גם לכמה מו"לים, וכה עזה תשוקתם להיות "כמו הצרפתים" שהם אינם מבחינים עוד בהבדלים בינינו לבינם. אולי זו השפעת הקיץ, שמציף את רחובות תל-אביב ונתניה בתיירים צרפתים חובבי-שמש והצרפתית ממלאת כל חוף וקיוסק. כך דבקו אותם מו"לים שוחרי-אירופה ברעיון לחוקק בישראל את "החוק הצרפתי". גם אני אימצתי את הרעיון אי-שם בתחילת הדרך, לפני שהקדשתי לכך מחשבה ראויה. כי אם זה עובד בצרפת, ובעוד כמה ארצות אירופאיות נאורות ומתורבתות, מדוע שלא יעבוד גם כאן, בלֶבנט? החוק האמור קובע שבמשך שנתיים יימכר ספר בכל חנויות הספרים במחיר אחיד – מחירו הקטלוגי. זה ניסוחו הפשוט. למעשה מדובר בחוק מפורט מאוד, מרובה-סעיפים, אשר קובע את טווח האחוזים שיכול לקבל או לשלם כל גורם הקשור לספר: הסופר, ההוצאה, המפיץ, החנות, הצרכן.

   
כדאי להיות צרכן-ספרים צרפתי: המחיר הקטלוגי של ספר בכריכה רכה בצרפת הוא 10 יורו בלבד, כ-53 שקלים. אם נתרגם זאת לאחוזים מתוך משכורת ישראלית, מדובר בכ-48 שקלים – מחיר נמוך דיו כדי לא להפוך את קריאת הספרים לעניינם של עשירים בלבד, גם ללא הנחות. אך מה לעשות שבישראל, גם תחת ההערכות האופטימיות ביותר, הבטחת תגמול מלא וראוי למו"ל במשך שנתיים תאפשר לו להפחית את מחירי הספרים בלא יותר מ-12%. במלים אחרות, תחת החוק הצרפתי ספר חדש יעלה בממוצע 78 שקלים – רחוק מאוד מן ה-10 יורו הנכספים של צרפת. הכמהים לאירופה רוצים שכולנו נשלם סכום זה, במלואו, בכל מקום שבו נמכרים ספרים, ללא קשר לעלויות המשתנות של המוכר – בחנות בדימונה כמו בכיכר-המדינה בתל-אביב, בחנות-האינטרנט כמו בחנות הפיזית, ואפילו במכירה הישירה של המו"ל. בכולן נשלם על ספר חדש מחיר מלא, וגבוה. הם מבקשים לאסור על החנויות לתת הנחות על-חשבונן, גם אם החנויות ירצו בכך. מדוע? כי ככה זה בצרפת. כי בצרפת זה עובד. כי בצרפת, שכמות הקוראים בה גדולה פי-כמה, והמו"ל שלה מקבל מן החנות שני-שליש ממחירו של כל עותק, והמחיר הקטלוגי הוא 10 יורו, באמת אין צורך בהנחות. ואנו מאוד-מאוד רוצים להידמות לצרפת. אז אולי פשוט נעצום עיניים ונאכוף על המציאות הישראלית חוק שהותאם לנסיבות שונות בתכלית.

   
כמובן, האגדה הגדולה מכולן היא הטענה שההנחות הן הבעיה הכי גדולה של ענף הספרים בישראל. אלה מכם החפצים ב"חוויית לקוח", וייכנסו לחנויות רשת צומת כדי לשתות קפה ולגלוש באינטרנט, מוזמנים להעיף מבט בספרים המוצגים על השולחנות וליד הקופה, ובאופן שבו מבקרי החנות קונים ספרים. תיווכחו שכמעט כולם ניגשים לשולחנות-התצוגה ובוחרים ספר מתוך מה שמוצג שם. ולפחות מחציתם גם מתייעצים עם המוכרת ורוכשים ספרים לפי המלצתה. מכאן שואבת החנות את השפעתה המכרעת על תרבות הקריאה – השפעה שבמקרים רבים מדי מנוצלת באופן מוּטה ומַפלה, לרעת מו"לים, סופרים וקוראים. הבעיה הגדולה ביותר של ענף הספרים בארץ בשנים האחרונות היא המניפולציה שמפעילות הרשתות על הלקוח. תחת אשליה של בחירה חופשית מלעיטות אותו הרשתות בעיקר בספריהם של מו"לים שעימם הן קשורות בקשרי בעלות. כך מתרחש הפלא ושִׁבעה ספרים מתוך העשרה הנמכרים ביותר ברשת צומת הם של כז"ב ומודן. כך גם קורה שחובבי-הקריאה הנכנסים לחנות צומת מעדיפים לפחות עשרה ספרים אחרים על-פני 'אשה בורחת מבשורה' – ספר שבכל חנות אחרת ניצב איתן בראש רבי-המכר. חוק שמתעלם מן ההטיה הקיצונית בפעולת התיווך של הרשתות, אשר מונעת תחרות הוגנת בין ספרים לפי טעמם של קוראים ומחסלת את תרבות הקריאה בישראל – הוא חוק מיותר. איסור על הנחות לא ימנע את ההטיה, האפליה, והעבודה-בעיניים. לעומת זאת הוא ירחיק את הקוראים מן החנויות ויחליש את שוק הספרים.

   
ענף הספרים בישראל חולה בשתי מחלות: בקשרי-בעלות בלתי-תקינים בין רשתות ספרים למו"לים, ובכוח רב מדי של הרשתות – הן מול המו"לים והן מול החנויות העצמאיות. למחלות הללו יש שלושה סימפטומים עיקריים: הן פוגעות בהתנהלות החופשית של תרבות הקריאה, מדרדרות מו"לים לפשיטת-רגל, ומונעות מן החנויות העצמאיות להתחרות בתנאים הוגנים ולהחזיק מעמד מול שני הענקים. חוק שנועד לתקן את המעוות צריך לטפל בבעיות אלה, בלי להביא לכך שחובבי-קריאה לא יוכלו לקנות ספרים. בראש-ובראשונה עליו לאסור על בעלויות צולבות מן הסוג הקיים היום בשתי הרשתות. בנוסף, עליו להטיל מגבלה על ההסכמים בין חנויות למו"לים, שתבטיח למו"ל אחוזים סבירים ויציבים על מכירת כל עותק, במשך שנה לפחות, גם אם החנות תמכור את הספר בהנחה. כך גם יוכל המו"ל לשלם כראוי לַסופר, שכיום מסבסד על-חשבונו מבצעי-טירוף של הרשתות. ולבסוף, החוק צריך לצמצם או אף לבטל את הפער בין הרשתות לבין החנויות העצמאיות מבחינת האחוזים שהן מקבלות מן המו"ל על כל עותק שמכרו, וכך לאפשר את המשך פעילותן של החנויות העצמאיות, שהן מרחבים חיוניים של טעם אישי ומבחר ספרים ייחודי. חוק כזה הוא בהישג יד. וחקיקתו היא אינטרס משותף לא רק של אנשי תעשיית הספרים אלא של כל קורא שרוצה לקבל מחדש את חירותו, ומאמין בזכותם של קוראים לקבוע בעצמם מה הם רוצים לקרוא.