הרגשה של עוצמה, של מפגש חזק מאוד, ליוותה אותי לכל אורך קריאת ספרה של אלנה פרנטה. לכאורה זה עוד ספר על התפרקות הזוגיות, על בעל שעוזב את הבית במפתיע ומנסה לייפות את עזיבתו בכל-מיני פראזות יפות וחסרות פשר; עוד סיפור על אשה שהיא תמיד האחרונה לדעת, "כמעט" רומאן למשרתות...

   
אבל נראה לי שיש כאן גם משהו נוסף. איבוד השליטה של אולגה, האישה הנטושה, שהולך וגובר ככל שעוברים הימים, מתבטא תחילה במלים האלה: "הסימן החיצוני לסערה הפנימית שלי היה רק נטייה לאי-סדר וחולשה של האצבעות, שככל שגברה המצוקה שלי, הן התקשו להיסגר ביציבות סביב חפצים". ואחר-כך גם מתוספים סימנים אחרים, עניינים יומיומיים שהיא אינה מסוגלת להתמודד איתם, כמו הטלפון הנייד, הטלפון הרגיל שחדל לפעול כי החשבון לא שולם בזמן, מנעול הדלת שהוחלף ולמרות זאת היא לא מצליחה לתפעל אותו כראוי. כל אלה מגיעים לשיאם כשהיא מאבדת שליטה על לשונה ומתחילה להשתמש בלשון בוטה, עם גסויות ללא-גבול.

   
אולגה מתארת את עצמה כמי ששונאת "את הרמות הקול, את התנועות החדות מדי", כי היא באה "ממשפחה שהצטיינה ברגשות רועשים, מופגנים, ואני – במיוחד במהלך גיל ההתבגרות... חשתי את עצמי בתוך חיים סואנים, והרגשתי שכל דבר עלול להיתלש בבת-אחת בגלל משפט נוקב מדי, בגלל תנועה פחות שלווה של הגוף". ולכן היא חינכה את עצמה לא להרים את הקול, ומרימה אותו, לראשונה מאז החלה "הפרשה הזאת", רק לאחר זמן, כשהיא תובעת ממריו לדעת אם יש לו אשה אחרת, והוא בתגובה מסמן לה בידו להנמיך את הקול – "אולי לא רצה שהילדים יתעוררו".  עם זאת, מודה אולגה, "כנערה צעירה אהבתי לשון גסה, היא העניקה לי תחושה של שחרור גברי", אבל "עכשיו אני יודעת שהגסות עלולה לעורר ניצוצות של טירוף אם היא יוצאת מפה בלום כמו שלי" (ההדגשות בטקסט המצוטט הן שלי, מ.ש.).

   
אולגה מתארת את הופעת הלשון הגסה על שפתיה כטבעית ואומרת: "ועברתי מסגנון דיבור אלגנטי, נזהר לא להפריע לזולת, לאופן הבעה יותר ויותר סרקסטי, שנקטע בצחוקים חסרי-רסן. אט-אט, למרות התנגדותי, גם נכנעתי ללשון גסה".

   
אותי הלשון הבוטה הזאת הרתיעה, ואני מניחה שלא רק אותי. אבל בנוסף לגסויות היה קשה לסבול גם את אולגה שמוצאת פורקן בשימוש בהן, כעדותה היא: "היה קשה לסבול אותי. מצאתי את עצמי בודדה, מבוהלת מן הייאוש של עצמי". ולייאוש הזה, המתבטא בדרך מרתיעה כל-כך, יש רמז מעניין בשמו של הספר, ועל כך אני רוצה להצביע.

   
שמו של הספר באיטלקית הוא I Giorni dell'Abbandono (והתרגום "ימי הנטישה" שבחר המתרגם, אלון אלטרס, מדויק בהחלט); ברור שהכוונה המיידית היא נטישה בצורתה הפשוטה ביותר. אבל נטישה היא בעצם אקט חד-פעמי, ואילו כאן מדובר בימים שמתמשכים. נראה לי שההבדל נעוץ במובן הנוסף שיש באיטלקית לפועל abbandonare (לנטוש), בצורתו הרפלקסיבית (המקבילה לבניין התפעל בעברית). בצורה דקדוקית זו, המקנה לשמו של הספר אספקט של מורכבות מסוימת, מביע הפועל הפקרה עצמית, תחושה קיצונית של חידלון ושל רפיון גופני (כמו בביטוי "ידיה רפו"), אפילו עד כדי התמכרות לרגש מסוים, כמו אהבה, או למצב, כמו בטלה, גם במובן שלילי. יחד עם זאת, משתמשים בפועל גם במשפט פשוט כמו: הוא צנח על הכורסה ברפיון...

   
על רקע זה אפשר להבין מעט אחרת את המשמעות של שם הספר, ובעיקר את הפורקן שמוצאת אולגה בלשון הגסה שהשתלטה עליה; לשון זו היא השיא והביטוי הקיצוני ביותר של תחושת חוסר-האונים וחוסר-השליטה שתקפה אותה לאחר שבעלה עזב את הבית. היא מצטרפת לכל הדברים הפשוטים לכאורה, המעשיים, שאולגה אינה מסוגלת להתמודד איתם במשך זמן רב אחרי הנטישה. וזוהי, אני חושבת, הפואנטה הגלומה בשמו של הספר: I Giorni dell'Abbandono: אלה ימים שהם הרבה יותר מימים של נטישה – הם ימים של התפרקות והתפקרות, ימים של חידלון והתמכרות.

   
אין לי ספק שקשה או כמעט בלתי-אפשרי להביא את כל הניואנסים הללו בתרגום העברי של כותרת הספר, אבל כדאי לחשוב עליהם כשקוראים את סיפורה הפרובוקטיבי של אולגה.