בשנת 1996 נסעתי לשוודיה לקדם את יציאת הספר 'דולי סיטי' בשוודית. זה היה בחורף, באתי לחמישה ימים והייתי צריכה להתראיין לעיתונים רבים, ביניהם למקומון של שטוקהולם. כבר כשיצאתי מהמכונית בדרך למלון הבנתי שכל קונצפציית הבגדים שעלי, ואלה שבמזוודה (שהגיעה באיחור), לא נכונה. היה קור אימים, ולי היה מעיל עור שמתאים ליום חורף גשום וקר – אבל בישראל.

   
עוד באותו ערב עלה לי החום לארבעים, ואת כל המסע עשיתי בעזרת כדורים שמורידים את החום וכאלה שמחזקים את המערכת החיסונית. העיתונאי של המקומון היה גבר בשנות הארבעים לחייו, והשיחה בלובי של המלון התחילה בדיאלוג על מזג-האוויר. הוא סיפר שהוא גר כשלושת-רבעי שעה נסיעה משטוקהולם, ושבאותו בוקר מדד את הטמפרטורה ליד ביתו בכפר: מינוס שבע-עשרה.

   
"מינוס שבע-עשרה!" התפעלתי, והוספתי: "דיברתי עם ישראל קודם. עשרים-וחמש מעלות".
   
"מתחת לאפס או מעל לאפס?" התעניין העיתונאי.

   
"מעל", אמרתי במבוכה, "בטח שמעל. גם יש שמש, ואנשים מסתובבים ברחוב", הוספתי ותהיתי איזה מין עיתונאי זה, שלא יודע עובדה כל-כך אלמנטרית, שבישראל אין מצב שיהיו עשרים-וחמש מינוס. בכלל נעלבתי, איך אפשר לא לדעת פרט כה מהותי לָעולם? 
   
הייתי בת שלושים-ושש, ועדיין חשבתי שישראל והמזרח-התיכון הם מרכז ההתעניינות של העולם. רק כעבור אחת-עשרה שנה, לפני שלושה חודשים, "סגרתי מעגל" עם המחשבה שיש אנשים שבקושי שמעו על ישראל ואינם יודעים עליה דבר. הייתי בבוסטון הקפואה. מסרתי לפקידת הבנק בת העשרים-ומשהו את כתובתי בישראל, הקפדתי לאיית את שם הרחוב, אבל כשהגעתי לעיר ולארץ, אמרתי מהר. היא עצרה אותי בתנועת יד וביקשה שאאיית "ישראל", ואאיית "תל-אביב".

   
הפגישה עם העיתונאי השוודי הדשן, שלא יודע שאין מצב כזה של מינוס עשרים-וחמש בישראל, עירערה את הביטחון שלי, ואני חושבת שהכדורים לחיזוק המערכת החיסונית הפסיקו את פעולתם וחומי עלה. זה היה יום של מרתון ריאיונות. אחריו באה עיתונאית משבועון שהוא מעין 'לאשה' שלהם. בחורה בת שלושים, בעלת שיער בלונדיני חלק ארוך, ואמביציה שחוקה, שאלה אותי אם אסכים להצטלם לעיתון כשסכין קצבים מאונכת מתחת לסנטרי, החוד סמוך לעורי, וידי אוחזות בידית. זאת תהיה תמונה דרמטית, שבדיוק מתאימה לספר.

  
חשבתי, מי רואה את העיתון הזה? אצטלם ונגמור עניין. התכוננתי לחזור על התשובות הרגילות לשאלות הרגילות שנשאלתי בעניין 'דולי סיטי', אבל העיתונאית הפתיעה:

"Why did you write this book?" שאלה ותלתה בי זוג עיניים חומות שבילבלו אותי. ובכלל, הבלונד שלה היה צבוע.

"Why?"   

"Yes. Why?"

   
השתתקתי. הייתי מזועזעת. השאלה למה כתבת ספר זה או אחר מעולם לא הוצגה לי על שום ספר. חשבתי שגם סופרים אחרים לא נשאלים Why,  אלא לכל היותר How.

   
אני זוכרת שחשבתי שאני צריכה למצוא איזה משפט מוחץ, כדי לחמוק מתשובה ארוכה ורצינית, ואמרתי לה אַ-לה לוּ ריד:

"Because I wanted to take a walk on the wild side".

   
התשובה סיפקה אותה, ואני ניצלתי מן השאלה הקשה. עכשיו, כשיוצאת המהדורה החדשה, חמש-עשרה שנה אחרי ששיגרתי את הספר בישראל, אני מרגישה בשלה לענות על ה-Why.

כשהייתי בת עשרים-וחמש היתה לי תינוקת, שהיום היא כבר ילדה גדולה, גמרה צבא והולכת ללמוד. לאחר הלידה שלה לא היה לי ולבעלי דאז היכן לגור, משום שמטעמים שלא אכנס אליהם, ובאופן שהשתיקה יפה לו, היינו צריכים לפנות דירה ברמת השרון שהיתה שייכת למשפחתו. כשאמא שלי ראתה שאין לנו איפה להיות עם התינוקת החדשה, שלחה אותנו לדירה בבת-ים, ליד הים, אשר היתה מיועדת לקרובי-המשפחה הצרפתים, שיהיה להם היכן להשתכן בקייצים, כשהם באים לבקר.

   
הבית היה מרוהט, והכל היה סביר יחסית, אלא שלא היה שם טלפון ולי לא היתה מכונית וגם גרוש לא.

   
ביום השני שכבה בתי על הספה, אחרי שנתתי לה דייסת קורנפלור מבקבוק, ופלטה את כל הדייסה על החיתול, כמנהג תינוקות, אלא שהתינוקת הזאת גם נשמה את הדייסה וחסמה את דרכי הנשימה שלה.

   
והשנים שנות השמונים. משינה בדיוק יצאה עם השיר שלה "רכבת לילה לקהיר", וריטה הגיחה עם "אהובת הספן", ואני עוד כתבתי סיפורים לקובץ 'לא רחוק ממרכז העיר', שהוא הראשון שלי, ויצא שוב לפני חודשיים.

   
הסתכלתי על הילדה, שלא השמיעה קול, ולא הבנתי עד כמה היא במצוקה. הרמתי אותה, דיברתי אליה, משהו לא נראה לי בסדר, אבל לא ידעתי מה. שבע דקות או יותר הסתובבתי בדירה וניסיתי להצחיק אותה, ניגנתי לה שירים באורגן שהיה שם, עם כל מיני מקצבים מתוכנתים, אבל היא המשיכה להעלות קצף משפתיה ומן האף.

   
דפקתי אצל השכנה, שזירזה אותי: "רוצי לבית-חולים, היא נחנקת".

   
רצתי לרחוב עם התינוקת ביד אחת, ובאחרת מנפנפת למכוניות חולפות.

   
"לבית-חולים, לבית-חולים!" צעקתי. "לבית-חולים וולפסון!" זכרתי את שמו של בית-החולים המקומי.
   
אחד אמר שהוא לא יודע איפה זה, שני איני זוכרת מה אמר, שלישי מי יודע אם היה, רביעי עצר. בחור בטנדר קטן, שאמר לי, בואי מהר.

   
התיישבתי לידו עם הילדה בחיקי ואמרתי לו: סע מהר, בבקשה! והוא נסע כמו אמבולנס, האיש ההוא, והוריד אותי בכניסה למיון.

   
רצתי פנימה למיון ילדים. רופאה קפצה עלי, לקחה ממני את התינוקת, אמרה לי, לכי להירשם בקבלה, וסגרה את הדלת.

   
לא הלכתי להירשם. נשארתי לעמוד והקשבתי. עברו ארבעים שניות ואולי יותר עד ששמעתי את הילדה שלי בוכה. רק אז הלכתי לקבלה ונרשמתי, ואחר-כך נודע לי שקוראים למה שקרה לה "אספירציה". זה קורה אצל תינוקות, אצל אלה החיים.

   
ברור שהאירוע הזה הוציא אותי משיווי-המשקל. גם ככה הייתי חסרת ביטחון, בגלל מותו של אבי לקראת סוף ההיריון. את רוב ההיריון עשיתי לידו במחלקה האונקולוגית באיכילוב, ובסוף החודש התשיעי שקלתי חמישים-ותשעה קילו, כולל התינוקת.

   
אחרי שהוצאנו את הילדה מבית-החולים אמרתי לעצמי שכנראה משהו באינסטינקטים האימהיים שלי לוקה, ועלי לשים לב הרבה יותר. וככה התחיל מה שדולי מכנה  "סרטן האפשרויות". חרדות אימתניות בכל השתעלות וחום. התייצבות בבית-חולים ואצל כל-מיני רופאים כדי להיות בטוחה וגם כדי לקבל second opinion. החיים נפלו עלי בבת-אחת. נדרכתי לגמרי, ומאז, במשך שלוש שנים, הייתי מתוחה כפי שלא הייתי מעולם. היה סיוט. אלה היו שלוש השנים הקשות בחיי. שבע הדקות הללו, עד שבכלל קלטתי שהילדה שלי לא נושמת. הריצה ברחוב לעצור מישהו שיודע איך מגיעים לבית-חולים בעיר שהיתה לי זרה לחלוטין, הבדידות וכובד האחריות, הזמן שלקח לה לחזור לנשום מרגע שנכנסתי למיון ילדים. זאת רשימת התשובות לשאלה WHY. בשלוש השנים שאחרי המקרה הייתי בחשיכה מוחלטת וכל חיי היו קודש לאותה אחריות לשלומה של בתי.

   
"זאת הדיכוטומיה שבין מות האב ללידת הבת", הייתי צריכה להגיד לעיתונאית השוודית.

   
"זו התהום שנפלתי לתוכה במארס 86', אחרי שהבת שלי, בת השלושה חודשים, נחנקה מדייסה כשהראש שלי היה במקום אחר, אני לא יודעת איפה", הייתי צריכה לענות לעיתונאית השוודית חומת העיניים.

   
רק אחרי שכתבתי את הספר, מנובמבר 90 עד סוף 91, פלטתי מתוכי את האימה הזאת, שקודם חסמה את דרכי הנשימה שלי, ויכולתי לחזור לאיזשהם "חיים רגילים".