לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'

אלון אלטרס

לפעמים נולד רומאן מספר שירים. הרומאן השלישי שלי, 'זה הילד שלנו', חייב הרבה לספר שירים צנום במיוחד שפירסמתי בשנת 1982. קראו לו 'אקלים הבית', וכל שיריו התרחשו בחדרים בבתים עירוניים או בבסיסים צבאיים. לימים, כשרציתי לחזור ולכתוב על שנות שירותי הצבאי, כמעט עשרים-ושבע שנים לאחור, נזקקתי לספר הזה יותר משנזקקתי לזיכרוני. התחלתי לבנות את הטופוגרפיה של הרומאן שלי מתוך שירי הקובץ.

   
הבסיס הצבאי, המרפאה, משרד המילואים, העיר אשדוד, המזרנים המאובקים והמלוכלכים המכוסים כתובות גיוס ושחרור וכתמי זרע, אהבתם של חייל וחיילת נואשים, המתינו לי בין דפיו וגם בחלק מן השירים של ספרי השני, 'בתים באי'. נזקקתי לשני הספרים הללו משום שהוקפאו בהם בדייקנות התחושות שלי באותן שנים. והיתה טמונה בהם עוד עובדה מוזרה ועיקשת, שליוותה אותי בעת הקריאה בשירים והעבודה על הרומאן החדש: תחושת החמצה מעורפלת אך למרות זאת בלתי-מרפה, שהיתה קשורה בדמות נשית שהכרתי בשנת שירותי בבסיס חיל-האוויר של חצור. פקידת-המרפאה נטע, דמות מרכזית ברומאן, היתה הנחמה שלי על רקע הנוף המשמים ועבודת הפקידות השגרתית המאיימת להוציא מן הדעת.

   
הייאוש שלה דמה לייאוש שלי, וגם הפגיעוּת שלה היתה קרובה לפגיעוּת שלי באותן שנים. בילינו שעות ארוכות יחד, כמעט בכל רגע אפשרי, אבל לקשר ההדוק הזה היתה מגבלה תמוהה שכמעט לא חרגנו ממנה: הוא התקיים אך ורק בתחומי הבסיס הצבאי. פעם אחת בלבד באותם חודשים של קשר אינטנסיבי נפגשנו מחוץ לבסיס, ישַׁנו יחד באותה מיטה בחדר נעורי בגבעתיים. אני לא נגעתי בה והיא לא נגעה בי. שורות שיר כמו "ישנים במיטות נפרדות, אפילו עירום לא מחולל בנו פלאות" מעידות על ההימנעות חסרת התכלית שליוותה את  הקשר שלנו.

    
היינו מאוהבים. זה נודע לשנינו באיחור של עשרות שנים, בשלהי שנת 2007. ובכל זאת, דבר לא נולד מן הקשר ההוא פרט לתחושת החמצה. זו היתה החמצה של אהבה. יכולנו להפוך לזוג, ולא הפכנו. היינו קרובים, חשנו שותפות גורל, אבל לא הצלחנו לבטא, ולו פעם אחת, את מה ששני אנשים צעירים מסוגלים לבטא בגופם כשמועקת הצבא סוגרת עליהם מכל עבר, והאהבה והמין יכולים לנחם אותם.

   
אחד הדברים העיקריים שהניעו את כתיבת 'זה הילד שלנו' היה הרצון לתקן באיחור את ההחמצה ההיא, וכך הפכו דפיו למעין מחווה קטנה לקשר שעד היום אני מהרהר בו בשמחה מעורבת במועקה. אפילו הכתובת של אותה חיילת צעירה לא משה מזיכרוני כמעט שלושים שנה, והפכה שלא במקרה לכתובתה של נטע, גיבורת הרומאן הנוכחי. בשיר "תחנה אחת לפני המרכזית" כתבתי: "רוגוזין 56 תחנה אחת לפני / המרכזית דירה 10 / קומה שלישית". ואחרי שלושה עמודים בלבד, בשיר "כותב אושר ומרחק", מופיעה שוב כתובתה של האהובה, שמקדימה אותה השורה "אני חי במרחק מן הכתובת ההיא".

   
'זה הילד שלנו' כולל עוד רמיזות לא מעטות לשורות ב'אקלים הבית' וב'בתים באי'. הרומאן מעולל עלילה חדשה לתוך השירים. ובתור בדיחה חצי-פרטית: כשגיבור הרומאן, איתי זֵר, מתהלך שעות ארוכות בשבילי המחנה, ונחשב ממלמל משפטים סתומים, דבר שמסייע לו בהורדת הפרופיל הצבאי, הוא ממלמל דווקא וריאציה על הבית הפותח את השיר "ישנם במיטות נפרדות" מספר שירי הראשון.

   
החזרה העיקשת על הכתובת המדויקת מקורה דווקא בציור ולא ביצירה ספרותית. בגיל עשרים הכרתי את ידידי האהוב, שהיה לי כאָב (מבחינות רוחניות רבות), רפי לביא. בציורים של רפי משנות השישים ואף השבעים הופיעה לא אחת מדבקה פשוטה שעליה נכתב: "רפי ואילנה לביא, יונה הנביא 42, תל-אביב". קסמה לי, כמשורר צעיר, האינטימיות שבכתובת מגורים ההופכת לחלק מקומפוזיציה של ציור, והחלטתי לעשות שימוש דומה בספר שירי הראשון בכתובתה של אהובתי החיילת. דומני שאפילו לרפי עצמו לא סיפרתי על ההשפעה הזאת, שעליה אני כותב כאן בפעם הראשונה.

   
ברומאן שבה לחיים הכתובת האמורה, וכך נכתב בו: "פרשתי אז את הפתק המקומט, והיתה רשומה בו הכתובת שאליה אני נוסע עכשיו בלי שיעל תדע. לא למאהבת שלי אני נוסע, ניסיתי להרגיע את עצמי ולהתכחש ללהיטות שניצתה בי, רק לביתה של מי שנתנה בידי את כתובתה לפני יותר מעשרים שנה, רוגוזין 56, תחנה אחת לפני המרכזית, דירה עשר, קומה שלישית".

   
במהלך השנים שבהן עסקתי בכתיבתו של הספר הוא הפך לסיפור על ברית נשית לא-מודעת. הנשים שבו – נטע, יעל, איילה – קשורות זו-לזו באמצעות שני הגברים, איתי זֵר ואבי רזי. כל אחד מהם גרם להן עוול, או פגע בהן פגיעה מיותרת וחסרת-הצדקה. לא מדובר בהכרח באלימות של גברים נגד נשים, אלא בנטישה, באי-הקשבה, בבגידה באהבה. כל הסבך הרגשי הזה מתנגן בשירו הנפלא של  אמיר גלבוע "איילה אשלח אותך", המשמש כמוטו לרומאן. יש בו זאבים, יש בו ערים ומדרכות שבהן שוכנים זאבים, ויש בו עייפות גדולה מן המלחמה והאלימות, ופגיעוּת נשית מעוררת אהדה. לפחות את האהדה שלי.

   
'זה הילד שלנו' הוא ספר על העוצמה הנשית, שאינה באה מן ההייררכיה הצבאית, העסקית או הפוליטית (אלה עדיין מצויים בשליטה גברית), אלא טבועה עמוק בנפש הנשית, או אפילו בפיזיונומיה הנשית. שני גיבוריו של הספר מתוודעים, כל אחד בדרכו ובאמצעות הביוגרפיה שלו, אל העוצמה הזאת, חווים אותה על בשרם, ומשלמים באיחור אבל בריבית על הזלזול שהפגינו כלפי הנשים והנשיוּת.

   
"טוב, אני לא יכול להקיף אישה / שלוש מאות שישים וחמש מעלות, / תמיד נשאר לה סדק שדרכו היא יכולה פתאום להתגלות", שר מאיר אריאל בסוף שנות השבעים. דפי הספר שלי, כך אני מייחל, הם סדקים שדרכם מתגלות נטע, יעל ואיילה וממלאות את הבמה. עוצמתן, יופיין, כנותן, הן החומרים שבאמצעותם ביקשתי לתקן את החמצת האהבה בגיל עשרים, אהבת פקיד משרד המילואים ופקידת המרפאה.

פורסם ב-11.2.08

ספריו של אלון אלטרס בספריה החדשה

שיר מתוך 'בתים באי', והשיר "איילה אשלח אותך" מאת אמיר גלבע

חיפוש טורים

רשימת הטורים הקודמים:

הצמתים בחיי והספרות הרוסית רנה ליטוין

הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע עמוס עוז

אומן הסבך ארי דה לוקה

מבקרי השירה הלכו לים מנחם פרי

הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל דרור בורשטיין

דולי שבה אל העמדה ג'ודי טל

הספריות שלי – וידויו של ביבליופיל דורית אבוש

מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים אריאל להמן

למה כתבתי את 'דולי סיטי' אורלי קסטל-בלום

פרלמוטר, אבות, הלית מנחם פרי

על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו מרדכי גלדמן

כאילו ספרות מנחם פרי

הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה' מרים שוסטרמן

אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה' ג'ודי טל

האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה' אלון אלטרס

סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן אברהם ב. יהושע

מה הם עושים שם מול הטקסט? מנחם פרי

כל הטורים האישיים >>>

מחוץ לספרות:

על החוק להגנת תרבות הקריאה מנחם פרי ותמר פלג

ההיה, או חלמתי חלום מנחם פרי

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.