רשימתה של לידיה ז'ורז' פורסמה במקור ב-1 בינואר 2000 במוסף חגיגי של העיתון Libération שנקרא 'על מה אתה חושב?', אשר הביא את תשובותיהם של סופרים, אנשי רוח ואמנים לשאלה זו. בריאיון שהעניקה בביקורה הקודם בישראל אמרה ז'ורז' על שני ספריה שראו-אור בעברית: "בשני הספרים אני יוצאת נגד הנזק שאני מחוללת לכדור-הארץ". ברשימה זו היא מספרת על הדאגה שלה מפני מה שעלול הטבע האנושי לאבד. מרים טבעון תירגמה את הרשימה במיוחד לאתר הספריה החדשה.

אני כותבת את השורות הללו לנוכח האדמות הצחיחות-למחצה של ארצי. השדות בסביבה ננטשו לפני זמן רב, והעז הפועה על התל משוטטת כאילו לעולם לא תמצא עוד בעלים. בתי הקיט החוצצים ברקע בין הים ליבשה, שמתמלאים כל קיץ ומתרוקנים אחריו, שייכים לעידן עתיק כמו עידן העז. ובכל זאת, שום דבר אינו אך ורק כפי שהוא נראה. מעל לנוף הסחוט הזה צומחת העיר הנסתרת.

   
עיר מופלאה. איש מאיתנו אינו מכיר אותה, כי עדיין לא גילתה את פניה, ואף-על-פי-כן כולנו כבר נהנים מפירותיה. ידוע לנו כי הפצת הדואר בה מהירה עד מאוד, ונוצרת במגע. שהספריות בה כה שלמות, שגם אם נחיה מאה שנים, לא נספיק אף להעיף מבט בכריכותיהם. וכי חלונותיה הפונים לנופים הם כה רבים, עד שאין לנו די ידיים לפתוח אותם. בעצם, הגיאוגרפיה שלה כל-כך ערטילאית, עד שהיא פוטרת מן הצורך במפות, ואוכלוסייתה כה חובקת עולם, עד כי בתוך עשורים מעטים עשוי גודלה להיות כגודל האנושות. ואם אלה פני הדברים, לא יוכל איש לומר שהעיר הנסתרת לא באה להגשים את מה שלא התאפשר עד עכשיו. שלא גלום בסגולותיה הכוח להביא לעולם את הברכה, שמאות שנים ביקשו אנשים רבים להביאה, אך עמלו לשווא. מי אומר שבעיר הנסתרת לא תשתפר השגת הצדק? שבסופו של דבר לא תושג בה חלוקה הוגנת יותר של הנכסים? שהעבודה בה לא תהיה קלה יותר, וחלוקתה מוצלחת יותר? מי אומר שכדור-הארץ לא יהיה מוגן יותר באמצעותה? שהאמנות והידע בעיר הנסתרת לא ישיגו סוף-סוף את ייעודם ובאמת יהיו מיועדים לַכל? בקיצור, לפי מה שכבר ידוע עליה משערים רבים שהעיר הנסתרת, המחברת הכל ואשר בזכותה אפשר לדעת על הכל, אולי מכילה ברחובותיה נטולי הגבולות את הפתרון לרבים מן האידאלים שהסתאבו או נבגדו.

    


[לידיה ז'ורז']


אולם לכל אחד מאיתנו יש שורש הנעוץ במרחב משלו, שממנו הוא ניזון ואליו הוא מתכונן להשיב את גופו. לא לשווא השתתף אדם בארוחה הראשונה שבושלה על כיריים של גז. וגם לא לשווא שיחק ילד בצל העמודים העקומים של הטלגרף, שהעביר את המסרים הכי מהירים. אישית איני מכחישה שעידן האורלוגין על הקיר, המפיק צלצולי מטוטלת איטיים, עדיין מווסת את האיזון הפנימי שלי. אולי משום כך אני חוששת מפני אי-אלו שערים בעיר הנסתרת. אני חוששת מן ההפרזה במה שקודם-לכן היה בו מחסור. מחוסר התיחוּם במקום שקודם לכן היו בו גבולות. מן היכולות שאין להן שיעור, לעומת מה שקודם לכן היו אפשרויות מצומצמות. וכה רבים חששותי, שלפעמים איני יודעת אם אהיה מסוגלת להיכנס כל-כולי אל תוככי העיר הנסתרת.

   
אני שואלת את עצמי, למשל, איך אוכל לבוא בשעריה, אם היא נוקטת שקיפות מופרזת, בעוד אני מגינה על איפּוּל וערפּוּל. למען האמת, כל הסימנים מעידים על כך שעיר העתיד הזאת מתכוננת להכיר את חייו של כל אדם לִפְנַי ולִפְנים. לצאת למסע אל נבכי האינטימיות של האחר, עד ליום שבו יוכל כל אדם לדעת על הזולת יותר משיֵדע על עצמו. אומרים שעיני העיר החדשה יחדרו תחילה אל המעטפת החיצונית של רוחי, אל חדרי הבית שלי, עם המיטה שבו ועם המטבח שבו, אחר-כך אל תוך גופי, עם עצמותיו וקרביו, ולבסוף אל נפשי, עם מאווייה ועם פרשות החיים הדמיוניות שמקננות בה. ומה אעשה אז? אני, שאותה ציוויליזציה שימיה כימי עבודת האדמה נטעה בי את השאיפה שגרעין פנימי, עמיד כמצודת אבן, ינצור בכל אדם פינה אטוּמה, מקום מחבוא שאין לחללו אשר סביבו יצטנף להגן על לבו, על בטנו ועל איבר מינו ככלב ישֵׁן, כדי שיהיה אפשר לומר, "אני חבוי, אני אדם". הייתכן שהעיר הנסתרת תַּרשה זאת?

   
אני גם חוששת שתשתנה מערכת היחסים המסדירה את ההולדה, ולי קשה לשאת את השינוי הזה. שאם ישתנו היחסים של קִרבת הבשר עלול היעדרו של תיחוּם הרצון לשנות את טבע האדם. אומרים שההִתְרבות של החיים האנושיים מתכוננת לוותר על בטן, על שָׁד, על זרוע שמעידה על הדמיון ועל הקִרבה. עד כה דמו אימהות ואבות ייחודיים לילדיהם, ייחודיים אף הם. קשה להעלות על הדעת שאי-פעם ירצו לאבד את סגולת הייחודיות הזאת. מכאן, ממקום הימצאי מול שדות השרויים בשמיטה תמידית, נכחתי בהיבדלותם של בני-האדם מבעלי-החיים שרעו באחו, ולכן אני חוששת מחזרה לבהמיוּת מסוג אחר, כלומר להוֹלדת ילדים שאינם נבדלים אלה מאלה, ילדים בעלי תכונות של עדר. אני חולמת על רבייה הקשורה לַחיים, ועל הפצעת חיים הקשורה לאקטים יחידים-במינם. ביסודו של דבר, אני חולמת על הדחף הישן של אהבת האדם שעיצב את 'הקומדיה האלוהית', את 'האדום והשחור', את 'הקול והזעם'. אני מצהירה בזאת שאני רוצה שהאנשים יוסיפו להיוולד מנשיקות, מחיקוי של נשיכות, מן החייתיות האנושית הזאת. אבל אם כך, האם שמור לי מקום בעיר העתיד הזאת? האם איהנה מן הפריווילגיה הזאת אם אני חוששת שאי-תיחוּם הידע בעיר הנסתרת יאיר פתאום כברק את מוצא העולם וינתץ את האידיאה של אֵל?

   
לא בגלל אלוהים שלעולם לא ידבר, לעולם לא ימתין לנו בקצווי הקוסמוס ליד שולחן מִשתה עטור ורדים, אלא בגלל הספק בדבר קיומו או אי-קיומו של המִשתה הזה. לאמיתו של דבר, לפני זמן רב כבר נאמר כי דרכינו הצטלבו עם מות האלוהים, אבל עד כה נבנו התַרבויות על הספק בנוגע למותו, וכלל לא התארגנו סביב העיקרון של אי-קיומו. סביב התהייה, כן. לנוכח האדמות היבשות של ארצי אני פוחדת, במלוא הענווה, שאם ירחיקו המדענים עד קצווי החומר והכוכבים, ידעך הספק, השליט של חשיבתנו ושל תקוותנו. אם כך יהיה, אפשר שבני האדם ישרדו, אבל אז הם יהיו אנשים אחרים, יהיו להם ראש אחר, רגליים אחרות, ידיים אחרות. ואז אולי ימציאו מוזיקה אחרת, גיאומטריה אחרת וחיים אחרים, ואולי יזנחו את הספרים שלנו ואת הדברים שאנו אומרים. ומלים גלמודות אלה כבר לא ידברו אליהם, מלים ששייכות לעידן האספלט, הגבעה הזרועה, ודמות החיה שבצֶלֶם העֵז.