הִיא יָשְׁבָה מִמּוּלִי וְעֵינֶיהָ
הָיוּ חוּמוֹת מִן הַקָּפֶה
מְעֻנּוֹת מִגּוּפִי
עֵת נִסִּיתִי לְסַפֵּר לָהּ
כָּל הַדְּבָרִים הַיְּרֻקִּים שֶׁלָּמַדְתִּי.
וַדַּאי שֶׁלֹּא הֶאֱזִינָה לָהֶם:
הִיא הָיְתָה כְּלוּאָה
בִּכְלוּב שֶׁל זָרֻיּוֹת,
אוֹ הִתְהַלְּכָה לְאֹרֶךְ-רְחוֹב
שֶׁסֵּרַב לְהִתָּקֵל
בִּרְחוֹב אַחֵר.
אוּלָם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרֶגַע הוֹרִיקוּ עֵינֶיהָ,
הֶעֱלוּ דִּמּוּי-גַּן מִתְפַּלֵּל בַּגֶּשֶׁם.
כָּךְ כְּאִלּוּ נִטָּל הַחֲרָבוֹן
מִן הָעֲמָקִים הַחוּמִים
וְכוֹכָבִים גְּדוֹלִים
שָׁמְרוּ בַּדְּרָכִים
עַל אֵיזוֹ שַׁלְוָה קְטַנָּה:
הִיא לֹא תַּגִּיעַ אֵלַי.