חשבון-הנפש הגברי
איימן סיכסק

איימן סיכסק, מבקר ספרות, קרא את 'סימני חיים' מאת אבירמה גולן וחש צורך להעלות את רשמיו על הכתב. העיתונים שבהם הוא מפרסם את הביקורות שלו כבר הדפיסו ביקורות על הספר, אך נדמה שנותרו עוד דברים לומר עליו. לא בכל יום מספקת הספרות העברית מבט אל עולמו של גבר כריזמטי, אהוב-נשים, שובר-לבבות, שלפתע מוצא את עצמו מושבת מחייו, וגל של זיכרונות מציף אותו.

גיבורו של 'סימני חיים', פרופ' אלי ענבר, המוטל מחוּסר הכרה בבית-חולים לאחר תאונת דרכים, עורך חשבון נפש על מיטת חוליו. עולמו הפנימי קם לתחייה בדיוק כשמושבת החיבור הפיסי שלו לעולם. דווקא הנקודה הזאת, של הפסיביות הכפויה והשיתוק, מחוללת בו מערך שלם של רגשות מודחקים, ומאבקים בלתי-מודעים מתקדמים לקראת פתרונם.

אלי הוא גבר שנשים אוהבות. הן אוהבות אותו בטירוף, באלימות, בתסכול. ואולם נראה שכך בדיוק הוא רצה שפני הדברים יהיו. זה בולט במיוחד ביחסיו עם תיקי, האחרונה בבנות הזוג שלו עד התאונה, והראשונה ברשימת הנשים הארוכה שאלי עורך מולן את חשבונו. תיקי, פסיכולוגית צעירה (גילה מאוד משמעותי בעבור אלי, כפי שנגלה מחזרתו על הפרט הזה), מנהלת עם אלי מערכת יחסים שכולה סערה וכולה שגרתיות: הריבים הלוהטים של השניים חוזרים על עצמם, בוערים מעלבונות, ובה-בעת תבניתיים וחסרי תקווה. תיקי טוענת שהוא "סגור" מבחינה רגשית; הוא מסרב לשתף פעולה עם האבחנות שלה; היא נעלבת ומאיימת בפרידה, והוא מיד נמלך בדעתו ומרַצה אותה בהבטחות שאין לו כוונה לקיים. וחוזר חלילה, במעגל קבוע ובלתי אפשרי. אלא שכתיבתה של גולן מפיחה במערכת הזוגית המתישה הזאת עניין וכוח. כל מילה שאלי אומר (או לא אומר), כל בדל פרצוף שתיקי מראה לו בתגובה, מופעלים על-ידי ההיסטוריה הפרטית שלהם, המשורטטת להפליא ברומאן.

גולן היא סופרת קשובה לדמויותיה, לצורכיהן ולמניעים הרגשיים שמכוונים את פעולותיהן. הרגישות הזאת, האוזן הכרויה לרחשי לבן של הדמויות, היא שנוסכת דרמה ומשמעות ביומיום הבנאלי שלהן. אמנם אלי ותיקי מנהלים שוב ושוב את אותו הריב, אבל כתיבתה של גולן פוערת בו חלון אחר בכל פעם, עד שהדמויות עומדות מולנו חשופות להכאיב. במובן זה, ההשבתה הפיסית של אלי מבטאת את התגובה הקיצונית ביותר, ואולי היחידה האפשרית, לתהליך החשיפה: הדמות שכל חייה התנהלה במרחב רגשי נעול, אשר כלליו מתחשבים רק בצרכיה שלה, קורסת לנוכח תהליך קריעת השכבות שכופות עליה נסיבות חייה. רק ההשבתה מאפשרת לאלי נקודת-מבט ביקורתית על חייו, ובאופן פרדוקסלי הביקורת העצמית היא זו שמשביתה אותו מלכתחילה. בעיית ה"סגירות" הרגשית של אלי, כלשונה של תיקי, מקבלת אפוא לאחר התאונה פיתרון שכרוך בהקצנה: ההכרח לעמוד על טיב צרכיו הרגשיים, "לפתוח" את עולמו הנפשי לביקורת, כרוך בסגירת השער בין גופו לבין העולם. ולא בכדי: מסגרת הערכים האלגורית של 'סימני חיים' מעמידה את הפיסי והרגשי כהפכים, שבהכרח מבטלים האחד את אפשרות קיומו של השני.

ההזדמנות לקרוא מחדש את חייו מאפשרת לאלי (גם אם ניתן לפקפק ברמת המודעות שלו למתרחש) להתוודע לידיים שכתבו אותם. כאן משחקות הנשים בחייו את התפקיד המשמעותי ביותר, והראשונה בהן היא אמו, גרסיה. מעמדה הוודאי ככוח מעצב בחייו של אלי מסמן את הרקע התרבותי שממנו צמח: אמו היא בת למשפחה יהודית מצפון יוון, שנמלטה בצעירותה לפלשתינה מאימת הגרמנים. גרסיה, אולי הדמות המעניינת ביותר בספר אחרי אלי, וללא ספק המשעשעת שבהן, משמשת אחרי התאונה של אלי בתור רשת-ביטחון משפחתית – ואולי חשוב מזה, תרבותית – שאל חיקה מתמוטט אלי בלית ברירה, אבל גם בערגה ובחשק.

מותה של גרסיה, שלושה שבועות לפני יריית הפתיחה של הספר, מסמל משהו מן הדחיפות שבחזרה הלא-קרואה אל השורשים המשפחתיים שנשכחו. בנות זוגו של אלי, וביניהן אשתו הקודמת שממנה יש לו שני ילדים, מפרקות ומעצבות מחדש את זהותו כגבר וכבעל, ובתוך כך מרחיקות אותו ממוצאו ומאיצות את קליטתו כחבר-מן-המניין בחברה הישראלית. החזרה מחוּסרת-ההכרה, המבוהלת והבהולה של אלי אל אמו המתה, שהרומאן מעז לציירה בצבעים של בת-זוג אפשרית, מכינה את הקרקע לתיקון התהליך הזה. על כן, ההשבתה הפיסית היא לא רק נקודת הפתיחה למהלך של אבולוציה רגשית, אלא גם תוצאתו ההכרחית של קרע בזהות, שהגיעה השעה לאחות אותו.

גולן מטפלת בתסבוכת הרגשית שאליה נקלע הגיבור שלה, כמו בשאלות האחרות שמעלה הרומאן, בתבונה, בחדות אבחנה וברגישות. זו אחת הסיבות לכך שהספר הזה הוא סיבה אמיתית להתרגשות, כפי שהוא הזמנה לתהות על קנקנו של הרגש, והתמודדות אמיצה ומרתקת עם מורכבותו.