לידידַי השחקנים
חנוך לוין

דברים שכתב חנוך לוין ל"מסיבת צהריים לצלילי פולדי" שנערכה בינואר 1995 לזכרו של פולדי שצמן ז"ל, שהיה המלחין של התיאטרון הקאמרי והלחין את המוסיקה לרבות מהצגותיו של לוין. הדברים נדפסו בפתיח לקובץ המחזות החמישי של לוין, 'הזונה מאוהיו ואחרים'.

לידידַי השחקנים,

לא אחת יקרה לכם – אמנם לכל אחד רק פעם אחת – בסיומה של קריירה נכבדה, לעתים באמצעה, שאתם מוצאים עצמכם נכנסים היישר אל אמצע הבמה, היישר אל אור הזרקורים, אלא שהפעם נישאים בידי ארבעה אנשים, בתוך ארון, ובפנים מאוד מודאגים.

דאגתכם מובנת: חוששים אתם שמא אירע לכם הגרוע מכל. ואכן, יש במצב הזה משהו מעורר חשש, בייחוד שהקלעים סביבכם שחורים, וגם הארון שבו אתם שוכבים מכוסה בד שחור, ועליו זר פרחים; יחד עם זה, מרגיעים אתם את ליבכם, כבר היו מחזות משונים והצגות מוזרות, כבר הוכנסנו לבמה באלף דרכים על רקע אלף ואחת תפאורות – אולי גם הפעם הצגה ותו לא?

אמנם נכון שגם הקהל הממלא את האולם שקט הפעם מן הרגיל, ונכון שאשת חיקכם היושבת באמצע השורה הראשונה נראית לא כל-כך טוב, אפה אדום ועיניה זולגות; אבל, שוב, כבר היו דברים מעולם, האשה אולי חלתה בגריפּה, גם זה קורה בעולמנו, והקהל שקט כי אולי הודיעו בדיוק הבוקר על העלאת מיסי קופת-חולים?

מדאיגה יותר היא כמובן העובדה שאתם מוקפים בארבעה נרות דולקים, וארבעה מחבריכם השחקנים הוותיקים ניצבים סביבכם כזקיפים במשמרת ומחֲשים. זו באמת פליאה שאֵלֶה, שבעד פחות ממונולוג לא יציבו כף רגל על הבמה, עומדים עתה ושותקים, ועוד בראש מורכן, ועוד בלי לזוז, ועוד בלי לקרוץ ובלי להתגרד; אך גם כאן, כבר היו דברים מעולם, שמא הגיע במאי דגול מארגנטינה, ולכבודו ובשבילו הסכימו אריות התיאטרון לשחק תפקידי זוטא ולהיעתר לכל הוראותיו של גאון קפריזי מן העולם הגדול?

החששות גוברים כשעולה לפתע ראש העיר ומתחיל לשאת דברים בשבחכם. זה כבר לא טוב. מה פתאום שבחים?! בצהרי יום חול?! ועוד ראש העיר?! ברור איפוא שאין זו הצגה, אבל, תתָרצוּ, אולי מן טקס? אולי מעניקים לכם פרס לרגל יום השחקן הקשיש, או לרגל יום העצמאות של פינלנד? אמנם קצת מוזר שמחביאים אתכם בארון לרגל יום העצמאות של פינלנד, על אחת כמה וכמה אם מעניקים פרס – אבל אולי דווקא זה מסמר התוכנית האמנותית ההומוריסטית המלווה את הטקס? ואם תשאלו, למה אם כך הטון הנוגה בנאומו של ראש העיר? – גם את זה ניתן עוד לתרץ; ראש העיר מיודענו, הוא הרי מתרוצץ כל היום, רץ לחנוך אוטו זבל, מפטיר כמה מלים מן הנייר, רץ לחנוך אופרה, ושוב מפטיר כמה מלים מן הנייר, על-פי-רוב אינו יודע היכן הוא נמצא, אין להקיש מהתנהגותו שום דבר. התירוצים נעשים אמנם יותר ויותר דחוקים, אך עדיין אין מקום לייאוש.

שונה מעיקרו המצב כשעולה לבסוף, אחרי ראש העיר, גבר בריא, בעל בעמיו עם כרס לא קטנה וזקן, לראשו מגבעת שחורה, ומתחיל לזמר בקול בוכים של מאהב נַפּוֹליטני. את כל היתר עוד תירצתם באמתלות והסברים דחוקים, אבל כשההוא עם הזקן והכובע, המלא כוחות אדירים לאחר ארוחת בוקר דשנה, פוצח ברינה ומרעיד את חלל האולם בקולו המסתלסל – או-אז נראה שבאמת אפסו התירוצים והמצב ביש.

אכן, ידידַי השחקנים, אין סוף לאשליות הקטנות שאתם רוקמים בחייכם; אך כשההוא מתחיל לשיר בעוד אתם שוכבים על הגב – זה באמת הסוף.