אברהם שלונסקי
הָעֶרֶב הֵצִיץ בַּחֲלּוֹן (הַהִרְגִישׁ מַה?)
וְאָץ לְהַדְלִיק פָּנָסָיו בַּמָּרוֹם.
רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי שׁוּב בִּרְחוֹב פְרִישְׁמָן.
הַיּוֹם – כְּאֶתְמוֹל, וְאֶתְמוֹל כְּשִׁלְשׁוֹם.
גּוּשׁ-אֹפֶל נִדְחַק אֶל הָרְחוֹב הָרָבוּעַ,
וּבַיִת מוּל בַּיִת שׁוֹתֵק אֵיזֶה סוֹד.
כְּבָר לַיְלָה פּוֹהֵק פִּהוּקוֹ הַשָּׂבוּעַ,
וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ עוֹד, מַה לַּעֲשׂוֹת.
וְאִישׁ לֹא הִבִּיט אֶל הַדְּמוּת הַנִּגְדַּעַת,
וְאִישׁ לֹא רָאָה אֶת הַגּוּף הָעֻלְפֶּה.
הֵן אָנוּ הַכֹּל מֵיטִיבִים כֹּה לָדַעַת,
וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ זוֹכְרִים בְּעַל-פֶּה...