שני שירים
אוֹרי ברנשטיין


אהבה קצרה

אָדָם נֶאֱסַף מִכָּל קְצוֹתָיו

לִהְיוֹת עִמָּהּ אֶחָד.

וְיֵשׁ לוֹ עִמָּדָה רַק סְתָו

שָׁקוּף כְּעֵץ נִרְעַד.

וּבְלֶכְתָּהּ תָּמִיד הִיא מוֹתִירָה

אֶת זֵכֶר פְּרִיחָתוֹ שֶׁהִתְקַיְּמָה.

וְאִם זָכָה הִיא מְדַבְּרָה

בַּחֲלוֹמוֹ. וְהוּא מְנַחֲמָהּ.


שעת פרזות

הַדִּמְדּוּמִים

מֵיטִיבִים עִם הַנָּשִׁים.

הַבָּשָׂר יָרֵא אֶת הָאוֹר.

גַּם שָׁעָה זוֹ תַּעֲבֹר:

שֶׁמֶשׁ בְּצֶבַע שֶׁל תְּנוּכִים

תְּגָרֶה אֶת הַכְּרָכִים.

אַחַר יַחֲשִׁיךְ הַיָּם וְהַשְּׁחָפִים

יְפַרְפְּרוּ בְּעַצְבָּנוּת, כְּמֻקָּפִים.

מַיִם רַכִּים, רַבֵּי-צְבָעִים,

יַחְלְפוּ עַל פְּנֵי כָּל הַטְּבוּעִים.

אִלּוּ נָסַעְתְּ אוֹ מַתְּ! הַמֶּרְחַקִּים

מַצְעִיפִים אֶת הַגּוּף, מְחַזְּקִים

אֶת הָרָצוֹן הֶעָרִיק. הַשָּׁעָה

הַחַנּוּנָה מִסְתַּיֶּמֶת. לֹא-נוֹשָׁעָה

קָמָה הָרוּחַ וְהוֹלֶכֶת. בִּמְהֵרָה

יַעֲלוּ אוֹר בָּעִיר כִּבְעֵרָה.