אל הארץ המובטחת
רנה ליטוין   

ארבעים שנה המתין 'דור המדבר' להיכתב. לאחר עשרות שנות עשייה ספרותית, ככותבת ובעיקר כמתרגמת רבת הישגים, כתבה רנה ליטוין את הסיפור האישי שלה ושל משפחתה, שעלתה לישראל מסין. אוטוביוגרפיה בפרוזה.

כשהייתי משוררת מתחילה ונשאלתי פעם מה יש באמתחתי, עניתי: "ספר בשם 'דור המדבר'". ידעתי על מה הספר, ראיתי את התמונות בעיני רוחי, אבל החיים כיוונו אותי לעניינים אחרים וליצירות אחרות, והספר הזה חיכה ארבעים שנה להיוולדו. רוב האנשים שליוו את ילדותי, על כל מוזרויותיהם, גחמותיהם ושיגיונותיהם, אינם עוד. אך הדמיון והזיכרון מאפשרים למתים להמשיך להתקיים במישור אחר. הספר קיים, כשם שהעולם קיים גם בלעדינו. הוא קיים במצב של המתנה, עד שיבוא הקורא להפוך בו, ובהתבוננות האישית שלו הוא יוציא אותו מן הכוח אל הפועל, כנגן המבצע פרטיטורה ומעניק לה חיים חדשים. הדמויות שמאכלסות את הספר הן בעיני טראגיות אך גם מצחיקות, נוודים לא מכאן, שרובם באו לארץ מאונס ומאין ברירה, מיעוטם מתוך חיפוש אחרי חיים בטוחים ויציבים יותר, ומיעוט בטל בשישים הגיעו מציונות מודעת. אלה אנשים צבעוניים שהחיים כופפו את קומתם, לעתים שברו אותם. אחדים מגוחכים אך גם מעוררי חמלה, אחרים מעוררי-השתאות בחיוניותם ובכושר העמידה שלהם, והם נושאים אתם את מטען נדודיהם האינסופיים ואת חותם הארצות שעברו בהן, בתערובת של שפות ומלבושים, מנהגים ומושגים, עם ארגזי המסע הכבדים מנשוא, ומגיעים לארץ-ישראל-של-מטה: ענייה, פרובינציאלית, חולין שבחולין, מקלט, שלאחדים הוא התחנה האחרונה של חייהם, ולאחרים – שעוד כוחם במותניהם – תחנת מעבר לעולם טוב יותר, ורק לכמה מבני הדור הצעיר היא חוף ומאחז לבניין חיים ועתיד. במרכז הספר משפחה שמגיעה מסין למדינה שקמה זה מקרוב. זהו הסיפור של ניסיונה לצאת מן המדבר של הנדודים ו"להחזיק מעמד" עד שתגיע לארץ המובטחת – כפי שמסביר האב לילדה הנבחנת בחינת כניסה על "דור המדבר". אבל הארץ המובטחת  שונה בעבור כל  אחד מן ההולכים  אליה. בחיבור שמתבקשת המספרת-הילדה לכתוב על נושא המולדת ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו") היא מגלה שנופי מולדתה – הארץ המובטחת שלה – הן המלים שמלוות אותה כל חייה, מלים שהיא שומעת מפי האנשים שמקיפים אותה, כל אחד בסגנונו ובשפתו: תערובת של רוסית ואנגלית ויידיש וספרדית ועברית וסינית. וכל האנשים הללו עתידים באחד הימים להפוך לדמויות בתוך ספריה. הספר פורש יריעה רחבה של טיפוסים, וביניהם "הסבתא המעופפת", מיסטר ג'יי – הדוד ששר – על סיפור חייו המפותל, הדוד המתנדנד שחולף ביעף ונעלם כלעומת שבא, הדודים בעלי חנות הדוודים "ירושלים", המחזיקים בידם שח סיני עתיק ל"יום שחור", הדודה השחקנית שאינה מאמינה בעתיד, והדוד המיסתורי – "הכבשה השחורה" – שדווקא הוא משמש השראה לילדה הסופרת. כל אחד ונופיו הרחוקים, מפינסק ועד מנצ'וריה, מפולין ועד סיביר, מרוסיה ועד יפן – שלל סיפורי חיים, שהם סיפורי ה"מגיעים-לא-מגיעים" לארץ המובטחת. נסיבות חייהם של ארבעת הגיבורים – האם, האב ושתי הבנות – מביאים אותם ל"חיים בהתכתבות". חייהם נפרשים דרך יומנים, שירים, רשימות, מכתבים שנשלחים ושאינם נשלחים. גם סיפור האהבה הראשון של המספרת הופך עד מהרה לרומאן במכתבים, והחיים נאגרים אל תוך הכתיבה ומאכלסים אותה. ואף הקשר בין האם לבתה טבוע בחותם הכתיבה, כשהטיוטות שכותבת האם הן טיוטות חייה של הבת, ומכינות אותה להגיע אל מה שהאם – מסיבות של אישיות וגורל – לא הגיעה אליו. מבחינה אישית הספר הוא חוב-הלב להוריי ולמשפחתנו הקטנה והרחבה יותר, לתקופות הילדות  שלנו ולתקופת הילדות של המדינה – שככל שהיתה רחוקה מאידילית, היתה אפופה בקורי החלום של אלה ההולכים במדבר אבל לנגד עיניהם הארץ המובטחת.