'מסע הפיל' של סאראמאגו הוא ספרו הארבעה-עשר בספריה החדשה, והרשימה של ספריו בעברית עדיין רחוקה מלחבוק את כל ספריו בפורטוגזית (כמדומה ארבעים-ושניים, יבול מרשים לאדם שעיקר כתיבתו החלה בגיל שישים). בעוד אנו טורחים על תרגום רומאן חדש שלו, הוא כבר מספיק להוציא בפורטוגזית רומאן חדש עוד יותר, ולעולם אנחנו "בפיגור". הספריה החדשה מפרסמת לא יותר מחמישה-עשר ספרים בשנה, במקור ובתרגום. אופן העבודה שלנו – העמל המושקע בעריכה, בעיקרו על-ידי עורך אחד – אינו מאפשר יותר. ועל כן, בעוד שברור כי מתחייב מעקב רציף אחר כתיבתם של הסופרים העבריים הרואים בספריה את ביתם (וכך ראו אור בספריה החדשה ובספרי סימן קריאה כל הסיפורת של שבתאי ושל גרוסמן; שבעה-עשר כרכי הסיפורים, השירים והמחזות של חנוך לוין; כל הסיפורת של א.ב. יהושע מיום שאנו קיימים; ועוד), לכאורה לא מתחייב דבר דומה באשר לסופרים מתורגמים. האם לא די לתרגם שתיים-שלוש מפסגותיהם, ולפנות זמן ומקום לסופרים אחרים? ובכל זאת אנו מתעקשים לתרגם לעברית את כל הסיפורת של אלזה מורנטה או של נטליה גינצבורג, ולחזור שוב ושוב אל פרימו לוי, ארי דה לוקה, לידיה ז'ורז', אנה אנקוויסט, טוני מוריסון, אלנה פרנטה; ולתרגם עוד מקלאריס ליספקטור. ולא מיצינו את הרשימה. אין זה מבחר מקרי של סופרים, והסופרים שאינם נכללים בו מלמדים עליו לא פחות מאלו שנכללים בו. איננו תרים אחר רב-המכר האחרון בארץ כלשהי, שמי אומר שיש לנו צורך בו, ולכן גם לא נקנות זכויות התרגום בשום יריד, מבלי לקרוא את הספר. מבחינתנו, הספרים הללו מיתרגמים להקשר של הספרות העברית העכשווית כפי שאנו רואים אותה, ובמובן זה הם נכנסים למצב דיאלוגי שונה מזה שבו הם מתקיימים במקור. כשאנו בוחרים בהם, אנו מבקשים שהם ימלאו את חסריה של הספרות המקורית, יסמנו לה אופציות חדשות או זנוחות.
במה להתחיל?
באיזה סדר לתרגם את ספריו של סופר? סאראמאגו הופיע לראשונה בעברית ב'דברי ימי מנזר', הספר שבו התגבש סגנונו החדש, רומאן שהוא עד היום אחד מן הגדולים שלו. אבל במקרה של אלזה מורנטה התוודעו הקוראים בארץ תחילה ל'אלה תולדות' ולא ל 'כזב וכישוף' או 'האי של ארתורו', או לסיפורים שקדמו לרומאנים; וכל מה שנותר לתרגם ממורנטה בשנים הקרובות בספריה החדשה נכתב במקור לפני מה שכבר תורגם. את אלזה מורנטה התחלנו לתרגם לעברית כשכבר לא היתה בחיים. ומאחר שבאותה נקודת זמן כבר היו מונחים לפנינו כל ספריה, היה ברור שעלינו לפתוח בפסגה, ב'אלה תולדות', שאני מחשיבו כרומאן הגדול ביותר שנכתב אחרי הגדולים של דוסטוייבסקי. יש להניח שההתקבלות של מורנטה בקרב קהל-הקוראים בארץ לא היתה זהה אילו תורגמו ספריה בסדר הכרונולוגי של כתיבתם, אף שקשה להניח שרומאן יוצא-דופן כ'אלה תולדות' היה אובד בהמולה של הספרים-לשעה הרואים אור בארץ בכמויות בלתי מתקבלות-על-הדעת. אבל החלטות מסוג זה – שחזרו גם עם סופרים אחרים – יש להן מחיר, במיוחד אם המפגש עם הספר המתורגם הראשון היה מפעים במיוחד. הרבה יותר מאשר בספרי מקור, נוטים הקוראים (והמבקרים) להעיב את אורם של ספרים מתורגמים מאת סופר כלשהו באורו הבוהק של ספר הפסגה שלו, שהמפגש עמו היה מרגש במיוחד. 'כזב וכישוף', 'האי של ארתורו' ו'ארצ'לי' נקראו כספרים הנופלים בכוחם מ'אלה תולדות'; כל ספר של סאראמאגו מושווה ל'הבשורה על-פי ישו', 'דברי ימי מנזר' או (בעיקר) לרב-המכר הגדול שלו 'על העיוורון' (ספר שלדעתי האישית אינו מן השורה הראשונה של ספריו, אף שהוא עולה לאין ערוך על הסרט שנעשה על-פיו). לא תעזור להם, לספרים אחרים אלו, העובדה שהם רעננים וחזקים ומתגמלים יותר מרוב מה שהוצע לקוראים בעברית באותה עת. קנה-המידה למורנטה הוא רק הרומאן האחד-והיחיד של מורנטה, כל השאר לא נחשב. והרי זה כאילו היינו מואסים בכל אופרה של ורדי לעומת 'לה טרוויאטה', 'ריגולטו', 'איל-טרוֹוטורה' או 'דון קרלו'; מסתייגים מכל סימפוניה של מהלר בגלל הראשונה, השנייה והתשיעית שלו.
המסמר בנעל
חשוב מזה. בתרגום שלא בסדר כרונולוגי מעומעמת בשביל הקוראים חוויה חשובה, רבת-עניין, שמעניקה חיוניות לכל התוודעות לסופר גדול בזמן-אמת: המעקב המרתק אחר הצמיחה וההשתנות מספר לספר. מעֵבר לעניין בספר הבודד קיים דבר-מה נוסף שהוא תהליך התהוותו של עולם פואטי. 'הביוגרפיה', לא של הסופר אלא של הכתיבה עצמה, הנתפסת כסיפור ההולך ומפלס את דרכו לקראת איזה הישג עלום, לפעמים סוטֶה מן הדרך הראשונה, מגלה נתיב חדש, או חוזר וגורר למרכז משהו שהיה קודם צדדי, חוזר וחושף משהו שהיה קודם סמוי – 'ביוגרפיה' זו היא דבר מרכזי בחייה של ספרות, בכל מקום שהספרות אינה רק ערימה אקראית של ספרים הנשמטים אל חשכת השִׁכחה.
הקוראים בעברית, המקבלים את התרגומים לא בסדר הכתיבה, יכולים רק לשחזר את החוויה הזאת בדיעבד, ומי יטרח על כך? תארו לעצמכם שהיינו מתוודעים אל חנוך לוין תחילה ב'אשכבה', ואחר-כך ב'חפץ', ורק בסוף ב'מלכת אמבטיה'. הסדר קובע את האפקט ואת המשמעות. מכאן כבר משתמעת תשובה לשאלה למה לא לתרגם רק שתיים-שלוש יצירות ולעבור לסופר אחר. מעבר להנאה שמסב כל מפגש עם טביעת אצבעותיו של סופר אהוב, עם סגנונו ומבטו, יש להתוודעות אל מכלול יצירתו של סופר לא רק ערך מוסף, אלא לעתים אף ערך מכריע. אצל סופרים גדולים כל ספר הוא נדבך בבניית עולמם הייחודי. היצירות השונות אינן אך מצבור המופיע תחת שמו של אותו סופר; הן מתלכדות ל'שלם' היפותטי, המשפיע על ההסתכלות בכל אחד ממרכיביו ומשנה אותה. רק 'השלם' הזה מאפשר להתוודע אל התשוקה שהולידה את כתביו של הסופר, אל המסמר המציק שיש לו בנעל. מפורסמת הבחנתו של ישעיה ברלין בין סופרים שהם קיפודים לסופרים שהם שועלים. לדעתו, הקיפוד (כמו דנטה ודוסטוייבסקי) נובר שוב ושוב באותו דבר אחד, ולעומתו השועל (כמו שקספיר, הרודוטוס, מולייר) מתעסק בדברים רבים ואפילו סותרים. לדידי אין סופרים גדולים שהם 'שועלים'. שועלים הם רק חקיינים, שהיום שואלים מכאן ומחר ממקום אחר. הסופרים הגדולים, אם אינם נראים כקיפודים, הם קיפודים שהשכילו להתחפש לשועלים. הם מפתיעים בדבר שנראה חדש, אך מסתבר שהם חוזרים ומושכים למרכז אחד, מממשים שוב ושוב אותו 'מבנה עומק'. הדיאלוג הממשי עם טקסטים של סופר יישאר שטוח אם לא נחוש במרכז הזה, שיכול להפציע רק מתוך עמידה מול המכלול.
|
.jpg)
.gif)
.gif)