עם צאתו לאור של 'גירושים מאוחרים' במהדורת מעודכנת, ערוכה-מחדש, הכוללת פרק עשירי שנגנז מן המהדורה המקורית, אנו מביאים בקיצורים אחדים את רשימתו של מנחם פרי על הפרק ומשמעות נוכחותו בספר – רשימה שפורסמה בשנת 1990 ב'סימן קריאה' 21. המאמר נכתב בזמנו לכבוד יציאתו של 'מר מאני' וכלל התייחסות נוספת להיבטים שבהם מבשר הפרק את הרומאן שנכתב אחריו. פרי מסביר כאן מדוע ההחלטה ב-1982 לגנוז את המונולוג של הכלב היתה מוטעית.
"חששתי שתיהרס שארית האמינות הריאליסטית"
הרומאן של א.ב. יהושע 'גירושים מאוחרים', שנקרא תחילה על-ידי מחברו 'קנטטת הגירושים', הופיע ב-1982 במתכונת של תשעה פרקים. בסוף הפרק התשיעי אכן מסתיימת העלילה, כשקמינקא עומד מול "הענק" עם הקלשון, בבית-המשוגעים שבו מאושפזת אשתו, ושם גם הסתיים הטקסט. אך לרומאן, כשנכתב, היה פרק עשירי, שנקרא "הלילה האחרון", מעין פרודיה על פרקי בָּלָק של עגנון – מונולוג של חבר נוסף במשפחת קמינקא, הוא הכלב הורציוס (ששֵׁם ה"משורר" שלו גם הוא שייך לעניין), המסכם מנקודת-מבט כלבית את אירועי תשעת הימים.
במכתב ששלח לי יהושע ב-1990 הוא כותב: "לא כללתי פרק אחרון זה ברומאן משום שחששתי שבגלל אופיו הלא-ריאליסטי תיהרס שארית האמינות הריאליסטית של הרומאן. אבל בינתיים, לפני ארבע שנים, הצטרפה כלבה למשפחתנו, וכַדואג הראשי בבית לסיפוק כל מחסורה ולחינוכה הרוחני, למדתי להעריך יותר ויותר את האינטליגנציה הכלבית, הן לעצמה והן בהשוואה לאינטליגנציה האנושית, עד אשר הבנתי שאולי בכל-זאת אין המונולוג של הורציוס כל-כך פנטסטי..."
כעורך 'ספרי סימן קריאה' הייתי שותף, יחד עם ידידים אחדים נוספים, להתלבטויותיו של המחבר באשר לפרק זה. לפני שהוחלט להסתפק בתשעה פרקים אף סיפק יהושע פרק תחליפי: שיחת טלפון של דמות חדשה, בעלה של אחת הנשים המאושפזות במוסד – שהקדימה את הטכניקה הסיפורית של הדיאלוג החד-צדדי של 'מר מאני', אך כאן עם הנמקה "ריאליסטית" של טלפון. בסופו של דבר נפלה ההחלטה – והיום, מתוך הפרספקטיבה של שני הרומאנים של יהושע שנכתבו לאחר מכן, אין לי ספק שהיתה זו החלטה מוטעית.
ישפוט הקורא ברוח הומוריסטית
"הלילה האחרון" אינו מקדם את עלילת 'גירושים מאוחרים' אל מעֵבר לנקודה שבה מסתיים הפרק התשיעי, אבל הוא מהפֵּך את הספר כולו, מעניק לו "צופן" חדש, מביא לשיא גלוי את אחד המתחים הסמויים שבו (שהוחרפו בהמשך כתיבתו של יהושע, במיוחד ב'מר מאני'), ובתור פרק אחרון, בעל המלה האחרונה – הוא מהווה מעין מגנט המביא לשידוד מערכות בספר השלם, במושכו אליו פרטים מן הספר כולו. תשעת הפרקים הראשונים, בלי שום שינוי בהם עצמם, הופכים, במידה רבה, לפרקים אחרים כשמתוסף אליהם פרק אחרון זה בתור סיום. "ישפוט הקורא ברוח הומוריסטית", מסיים א.ב. יהושע את מכתבו אלי, המצוטט לעיל. הרוח של פרודיה ושל משחק ספרותי – שכה התעצמה ב'מר מאני' – מוטלת דרך פרק זה גם על 'גירושים מאוחרים', ומבליטה, כאחד ממוקדיו, את המתח שבין ה"חיים" לבין הדמיון והאמנות, בין ה"ממשי" לבין ה"מדומה", בין "המציאות" לבין "המציאות-כפי-שהיא-בספרות", בין "נשמת אפו של הרגע החי" (אף זה, באופן פרדוקסלי, ניסוח ספרותי – פרודיה על "נעימה ששון" של עמליה כהנא-כרמון) לבין צורה ספרותית מלאכותית.
"הלילה האחרון" מבשר את 'מר מאני', הרומאן שיהושע החל לכתבו מיד לאחריו. שורת מושגי יסוד של 'מר מאני' מופיעים כאן במפתח "כַּלבּי" הומוריסטי, כפרודיה-מראש: ניסיון הבריחה מן המשפחה (הכלב המנתק את השלשלת החלודה); הקשר שאינו ניתן לניתוק; שאלות שהכלב מעלה, כגון כניסה להיסטוריה ויציאה ממנה; התלבטויותיו בשאלות פרטיטורה מול קו ליניארי, מול חזרה לאחור; התבוננותו ב"אשמה הסמויה שעדיין מחפשים לה סיבה" שיש בירושלים, או ב"תודעה האספסופית, הקולקטיבית" וכד' – כל אלה הם עוּבָּרים ליצניים של התודעה "הקולקטיבית" ב'מר מאני', של שורת הניסיונות של פריצת-גדרות שהם הנוסח החוזר של בני המשפחה; של השאלה המרכזית ב'מר מאני' – האם אפשר לצאת מ"שלשלת הברזל החלודה של ההיסטוריה", אם מלפנים או מאחור... אפילו המחשבה העולה בלבו של הורציוס "להחליף משפחה בעם, לנוח מן המאבק המשפחתי במאבקים לאומיים", אינה בלתי שייכת לעניין זה.
"הלילה האחרון" הוא גם פרודיה על שורת סופרים וחוקרים (כולל עלי), אך בעיקר הוא פרודיה עצמית. א.ב. יהושע מכה כאן את א.ב. יהושע בעזרת הכלב, קול אדוניו. הפתיחה המבריקה, החושפת את מלאכותיותו של המונולוג "הפוקנרי" המבקש כביכול לדלג על המסַפר לשם אותנטיות, שהרי "בחיים מונולוג כזה אין" – מסמנת גם את פרידתו של יהושע מן המונולוג הזה. 'מולכו' כבר נכתב "בגוף שלישי", מנקודת-תצפית משולבת עם מולכו; לאחר המונולוג של הכלב אין דרך חזרה אל הטכניקה ששלטה בכתיבתו של יהושע עד כאן.
הכל ספרות
הכלב הורציוס, שהוא "תיאורטיקון" של ספרות, מכתיב לסופר, מוכתב על-ידי הסופר, נאבק עמו, מבקש לדייק ולתקן בשם המציאות, מנסה להפיק מונולוג ראוי לספרות, משתתף במשחקי גוף ראשון-שני-שלישי, משתף פעולה ומתמרד, רתום לַקְדימה של הספרות על "החיים" ("מה עשתה הספרות למציאות") ושואף לחירות מן הספרות. הוא מיטלטל בין "מציאות" לבין פיקציה, בין מונולוג לבין "אַריָה", והמונולוג שלו הוא בעצם חיפוש אחר המונולוג האבוד, כי הוא כבול בספרות ומבקש חירות בביטוי הנפשי, וכבול לנפשו ומבקש חירות פואטית.
נקודת המוצא של כל הדמויות בספר היא מצב של ריחוק ממגע אמיתי עם ממשות החיים והרגש. קמינקא האב הרחיק לאמריקה, ובישראל הוא חי בג'ט-לג, מחוץ לזמן; דינה, אשתו הדתייה, הבתולה, של בנו אסא, חוששת ממגע עם בעלה, וכך גם הוא; ההומוסקסואליות של צבי, המסוגל ליצור רק קשרים קצרי-מועד שניתן לנתקם בקלות, כמוה כהפסקת הזרימה בצינור המים, צינור הוויטאליות; קדמי, חתנו של קמינקא, גם הוא עסוק במטא-חיים – הוא כותב "בראשו", בו-זמנית עם האירועים, את הספרים שיפרסם על הצלחותיו כעורך-דין; אסא, כהיסטוריון, מַפנה גבו להווה; דינה מתהלכת ורושמת רשימות לסיפוריה, ובמקום לחיות היא כותבת במיטתה והופכת את חייה לספרות הכתובה בלשון פיגורטיבית מרחיקה, כחוששת לגעת בזוהמת החיים. המוטו למונולוג שלה (מיונה וולך) הוא: "המבט מוגן בדמיון, וראיית האמנות כמעשה מגינה על החיים כולם..." והתמצית הקומית של ריחוק ממגע היא הסצנה שבה מחליף הילד גָדי את חיתולי אחותו התינוקת: הוא לובש מעיל גשם ישן, כובע מצמר, כפפות מעור, ופועל בעזרת מלקחיים של קוביות-סוכר...
הורציוס, בהתלבטויותיו הספרותיות, ממשיך קו זה של כל דמויות הספר: התעסקות במֶטָא והתרחקות מן ה"חיים", בריחה מן המעמקים של הנפש אל הסגנוּן. המונולוג שלו, החותם את הספר, מביא עניין זה לשיאו. אך בשיא הזה יש "היפוך", סיבוב נוסף של הבורג: עצם הארגון של חייהם של שורת אנשים מסביב לניגוד בין "חיים" לבין ריחוק מהן, בין סדר לבין כאוס, בין מונולוג-של-הנפש לבין מונולוג כצורה מלאכותית – עצם הארגון הזה הוא ארגון ספרותי, ובאופן זה גם הכאוס הופך לחלק מסדר, לפיקציה, ויבבתו של הענק עם הקלשון ל"קלרינט בוכה תמרורים". הכלב הוא בר-פלוגתא של המחבר, אך הוא גם פרי המצאתו, שופרו, המחבר עצמו. המתח בין החיים לספרות הוא ארגון ספרותי של הממשות. הריחוק מן החיים הוא ריחוק אסתטי. הכל ספרות.
| |
.jpg)
.gif)
.gif)