מכתב לז'וּזֶפָה, סבתי   ז'וזה סאראמאגו מפורטוגזית: מרים טבעון   סאראמאגו נולד ב-1922 בכפר קטן ליד ליסבון; סבו וסבתו מצד אמו, איכרים חסרי-קרקע שגידלו חזירים, היו הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו. אנו מביאים כאן, לראשונה בעברית, מכתב שכתב סאראמאגו לסבתו בפברואר 1968. מרים רינגל, שהביאה מכתב זה לידיעתנו, הוסיפה לו אחרית-דבר מאירה, ומספרת גם על הדרך שמצאו קוראיו של סאראמאגו בפורטוגל להיפרד ממנו. הבאת המכתב לקוראינו (בתרגומה של מרים טבעון, המתרגמת הנפלאה של כל ספריו) היא דרכנו להמשיך להיפרד.    את בת תשעים. את זקנה, כאובה. את אומרת לי שהיית הבחורה הכי יפה בזמנך – ואני מאמין. את לא יודעת לקרוא. כפות הידיים שלך עבות ומעוּותות, העור על כפות הרגליים קשה כמו שעם. על ראשך נשאת טונות של אלומות קש ועצים לבעירה, אגמי מים. יום יום ראית את השמש זורחת. מכל הלחם שלַשת אפשר לערוך משתה עולמי. גידלת בני-אדם ובעלי-חיים, את גורי החזירים הכנסת למיטתך כדי שלא יקפאו מקור. סיפרת לי סיפורים על רוחות-רפאים ואנשי-זאב, על ענייני משפחה ישנים, על רצח. קורת ביתך, האש הבוערת באח – שבע פעמים הרית, שבע פעמים ילדת.   את לא יודעת שום דבר על העולם. את לא מבינה בפוליטיקה, גם לא בכלכלה, גם לא בספרות, גם לא בפילוסופיה, גם לא בדת. ירשת כמה מאות מלים פרקטיות, אוצר מלים אלמנטרי. עם אלה חיית ואת ממשיכה לחיות. את רגישה לאסונות הגדולים וגם למה שקורה ברחוב, לחתונות של נסיכות ולגנֵבת הארנבות אצל השכנה. את נוטרת שנאות עזות שכבר שכחת את סיבותיהן, ולבך מלא מסירות וחיבה שאין להן בסיס. את חיה. מבחינתך המלה וייטנאם היא בסך-הכל צליל זר ומוזר שאין לו ולא כלום עם המעגל שמקיף אותך ברדיוס של פרסה וחצי. טעמת את טעמו של הרעב: כבר ראית דגל שחור מתנוסס על מגדל של כנסייה (את סיפרת לי על כך או חלמתי שסיפרת לי?). את נושאת איתך את הצרור הקטן של עניינייך. ואף-על-פי-כן, עינייך צלולות ואת שמחה. הצחוק שלך מתפרץ כמו זיקוק צבעוני. לא ראיתי אף אחד צוחק כמוך.   אני ניצב לפנייך ואיני מבין. אני בשר מבשרך, אבל אני לא מבין. באת לעולם הזה ולא טרחת לדעת מהו העולם. הגעת לסוף ימייך, ומבחינתך העולם הוא עדיין מה שהיה כשנולדת: חידה, מסתורין בלתי-נתפס, משהו שאינו חלק ממורשתך: חמש מאות מלים, חצר שהסיור בה מסתיים בחמש דקות, בית שֶׁרעפים רופפים על גגו ורצפתו מחימר. אני לוחץ את ידך המיובלת, מלטף את פנייך חרושות הקמטים, ואת שערותייך הלבנות שנשברו תחת נטל המשאות – ואני מוסיף לא להבין. היית יפה, את אומרת, ואני בהחלט רואה שאת חכמה. אז למה גזלו ממך את העולם? מי גזל אותו? אבל את הדברים האלה אולי הייתי מבין, ואומֵר לך איך, למה ומתי, אילו השכלתי לבחור מבין אינספור המלים שלי את אלה שאת יכולת להבין. כבר אין טעם. העולם ימשיך להתקיים בלעדייך – ובלעדי. בסוף לא אמרנו זה לזה מה שהיה הכי חשוב.   באמת לא אמרנו? מאחר שהמלים שלי אינן המלים שלך, לא נתתי לך את העולם שהיית ראויה לו. אני חש את האשמה הזאת, שאת לא מטיחה בי – וזה עוד יותר גרוע. אבל למה, סבתא, למה את מתיישבת על מפתן ביתך, שדלתו פתוחה לעבר הלילה המכוכב והעצום, לעבר השמיים שאינך יודעת עליהם כלום ולעולם לא תטוסי בהם, לעבר דממת השדות והעצים אפופי הצללים, ואת אומרת, בשלווה הרוגעת של תשעים שנותייך ובלהט נעורייך שאף פעם לא אבד: "העולם כל-כך יפה, וכל-כך חבל לי למות!"   את זה אני לא מבין – אבל אין זו אשמתך. הערות אחדות ל"מכתב לז'וזפה" מרים רינגל   מותו של ז'וזה סאראמאגו ב-18.6.10, אף שהיה צפוי למדי, הותיר את קהילת מעריציו ברחבי העולם בתחושת עצבות עמוקה. המקורבים אליו אמרו שחשו כאילו התבשרו על מות אביהם ממש.   לפני מספר ימים קיבלתי הודעת דוא"ל מחברים מפורטוגל ובה מצגת שהכין קורא אלמוני, שתוכנה מכתב שכתב סאראמאגו לסבתו – אותה סבתא של כפר הולדתו, "היפה בנשות הכפר", אנאלפביתית וחכמה להפליא, שבנאום הנובל שלו סיפר סאראמאגו על לילה אחד שבו ישבה בפתח ביתה העני, הביטה בכוכבים הגדולים והקטנים שמעל ראשה, ואמרה כך: "העולם כל-כך יפה, וכל-כך חבל לי למות".   המכתב המרגש הזה לסבתא ז'וזפה, אם אמו, מן ה-14 בפברואר 1968, נכתב כשנה לפני מותה. הוא התפרסם לראשונה בעיתון A Capital, שסאראמאגו פרסם באותן שנים רשימות במדור הספרותי שלו. רשימות אלה אוגדו ב-1971 לספר שכותרתו Deste Mundo e do Outro  ('מן העולם הזה ומן האחר'). סאראמאגו נהג לומר שמי שיקרא את הרשימות הללו "ימצא שם הכל". במשפטים דחוקים, אשר אינם מאבדים את הליריות המוסיקלית האופיינית לכתיבתו, ובשנינות שאינה מדירה את העדינות, הוא כתב רשימות על נושאים שונים: זיכרונות אישיים, סביבה, תרבות, מאפייני האנושות. רשימות המטרימות את כתיבתו הספרותית.   קוראיו וקרוביו של סאראמאגו חיפשו דרך להיפרד ממנו באמצעות התייחסות לספריו, להצעותיו ולמחשבותיו. הם החליטו שבכל 18 בחודש, במשך תשעה חודשים, יערכו לכבודו מפגשים במקומות שונים, בחברותא ובשמחה. היוזמה נולדה באורח ספונטני, במדריד ובלאנזרוטה. הרעיון הוא שאנשים יישבו עם כוס יין וידברו על סאראמאגו, יקראו קטעים מספריו, יתווכחו, וכך ימשיכו לומר לו "להתראות". אף פעם לא "שלום", שכן רוחו ממשיכה להתקיים בהווה של קוראיו, שלנו.   ההשראה לרעיון זה באה מספרו של סאראמאגו 'שנת מותו של ריקארדו ריש': ברומאן זה ממשיכה להתקיים רוחו של פסואה תשעה חודשים לאחר מותו, והוא שב ומופיע בפני ההטרונים שלו, ריקארדו ריש, ומנהל עמו דיאלוגים, שהם צורת הקיום של המתים והחיים המכירים זה בזה. "מַתִּי לפני שהבנתי אם המשורר הוא שבודה את האדם, או האדם הוא הבודה את המשורר, אתה אומר שבדיה ומיבדֶה אינם היינו הך, האם זו קביעה או שאלה, זו שאלה, מובן שהם לא היינו הך, אני בדיתי ואתה מיבדֶה, ואם תרצה לראות מה ההבדל, קרא אותי ושוב וקרא את עצמך"... ('שנת מותו של ריקארדו ריש', עמ' 95)   וכך גם באמצעות "מכתב לז'וזפה" נולד מיבדה בתוך מיבדה, ורוח המתים שבה ומתקיימת בינינו.