אמריקה שבדמיון 

מתן חרמוני

הרומאן 'היברו פבלישינג קומפני' של מתן חרמוני (כנרת זמורה-ביתן, 2011) מתרחש ברובו באיסט סייד של ניו יורק לפני כמאה שנה. את אמריקה של דמיונו שאב המחבר בעיקר מעיתונות היידיש של התקופה. [טור אורח]

לפני כשנתיים השתתפתי בערב עיון בירושלים לכבוד גיליון ניו יורק של כתב העת 'דווקא' לתרבות יידיש. במונית בחזרה לתל-אביב אמרה פרופ' חנה וירט-נשר, שהשתתפה בערב, כי שום דבר לא נשאר עוד מאז באיסט-סייד של ניו יורק. מאז, כלומר מימי ילדותה בארצות-הברית. “אפילו את מסעדת ראטנר'ס כבר סגרו", היא הוסיפה בלא מעט נוסטלגיה. באותו זמן הייתי שקוע בכתיבת הרומאן 'היברו פבלישינג קומפני', שחלקו הגדול מתרחש באותו אזור של מנהטן שלכבודו בעצם נערך ערב העיון. "את מה סגרו?” שאלתי. חשבתי שחוש השמיעה משטה בי. “את ראטנר'ס", היא חזרה ואמרה. אני שתקתי. היה לי מוזר לחלוק מונית לתל-אביב בשנת 2009 עם מישהי שנהגה ממש לאכול במסעדת ראטנר'ס.   את מסעדת ראטנר'ס היכרתי היטב. ידעתי היכן נוסדה ולהיכן עברה. ידעתי מה הציע התפריט שלה, ידעתי מי הבעלים של המסעדה, ידעתי מהן שעות הפתיחה. הדבר היחיד שלא העליתי בדעתי הוא שב-2009 יכולה המסעדה הזו להיות חלק מזיכרון ממשי. היכרתי את מסעדת ראטנר'ס ממודעות פרסומת שהתנוססו בעמודים האחרונים של גיליונות כתב העת "דער גרויסער קונדס", שהכרכים הגדולים שלו עומדים בין כתבי העת ביידיש בספריית האוניברסיטה. דפי “דער גרויסער קונדס" מלאים בעיקר יצירות סאטיריות שחיברו גדולי סופרי יידיש ומשוררי יידיש בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים – מוישה נאדיר, מוישה לייב הלפרן, מאני לייב ואחרים. והעמודים האחוריים מוקדשים לפרסומות, רקלמות.     אינספור פעמים שוטטתי בין דפי ה"קונדס" ונתקלתי במודעות הפרסומת של ראטנר'ס. אבל מסעדת ראטנר'ס שלי התקיימה עד לשנת 1916, שבה עוד שימשה את גיבורי הרומאן שלי, או עד 1922, אז חדל העיתון הסאטירי לצאת. "ראטנר'ס", כפי שלמדתי מאוחר יותר, היתה למעשה מעין קפיטריה חלבית, ושירתה לאורך חלקה הגדול של המאה-העשרים כוכבי ברודוויי וגנגסטרים ולהקות שניגנו באולם ה'פילמור איסט' שעמד בסמוך למשכנה האחרון. אבל ככל שנגע הדבר לי, היא לא היתה אלא שורה של מודעות פרסומת בעלות צורות משתנות שהופיעו בעמודיהם האחוריים של גיליונות כתבי עת.   יותר מפעם אחת נשאלתי האם ערכתי תחקיר לצורך כתיבת הרומאן. המילה "תחקיר" קצת צרמה לי, אני חייב להודות. כדי לערוך תחקיר צריך לנסוע, לבדוק, למדוד, לצלם, לשאול שאלות ולחכות לתשובות. הפרטים שאספתי לכתיבת הרומאן לא ביקשו ליצור מהימנות היסטורית; הם לא בנו מסגרות לעלילות. מה שליקטתי מתוך מודעות הפרסומת של עיתוני יידיש, אם זה ה'גרויסער קונדס' או ה'פארווערטס' או עיתונים אחרים, הם פרטים צדדיים, חסרי חשיבות: תפריטים של מסעדות, כתובות של אולמות שהושכרו לטקסי בר-מצווה, שמות של חנויות כובעים, פירמות של משחות נגד פצעי בגרות ושל חומר לצביעת שיער מכסיף. אלה לא היו פרטים שאוספים בתחקיר, אלא אוסף של פרטי טריוויה שלאיש לא היה בו צורך זולתי.   הפרטים שאספתי הם המפול והיבולת שלי, אם לצטט את אבות ישורון. ומן האוסף הזה בניתי את האיסט סייד של ניו יורק, שבו ממוקם לבו של הרומאן. כן, ידעתי כמה עלתה ב-1908 חפיסה של חמש סיגריות פידמונט (חמישה סנט), אבל לא ידעתי שרחוב ברום חותך את רחוב אורצ'ארד ששם התגורר הגיבור, מרדכי שוסטר, ושסיוורד פארק לא באמת נמצא בקצה רחוב הסטר. האם במהלך הכתיבה נכנסתי לעורו של סופר יידיש שישב וכתב בניו יורק? או שמא עטיתי על עצמי תחפושת של סופר אמריקאי, כמו מייקל שייבון, למשל? השאלות האלה שבות ועולות. התשובה היא כמובן לא, באל"ף רבתי.   הזיכרון ההיסטורי והזיכרון התרבותי שלי שונים מאלו של סופר אמריקאי עכשווי כמו שייבון, או בן דור קודם דוגמת פיליפ רות הנערץ עלי. הזיכרון ההיסטורי שלי גם לא יונק מאותם המקורות שמהם ניזון הנרי רות, מחבר 'ואולי שינה' (Call It Sleep). לא יכולתי לכתוב על מה שהיה. יכולתי לכל היותר לכתוב על מה היה אילו. מה היה אילו התגלגלה ההיסטוריה הפרטית של אבותי אל המקום שאליו הלכו כל הנחלים בראשית המאה הקודמת, לאמריקה.   הנופים האמריקאיים שלי הם לפיכך בעיקרם תוצר של דימויים שנחרתו בי; בין אם אלה מודעות הפרסומת שהזכרתי קודם, או סרטים אמריקאיים שרמזים לסצנות מתוכם קל לזהות בין דפי הרומאן, או נופיהן של יצירות ספרות. האגדה מספרת שאברהם מאפו, אבי הרומאן העברי, ישב בסוכה בפאתי קובנה ודמיין את ארץ ישראל כדי ליצור את "אהבת ציון". אני ישבתי בתל-אביב ושיוויתי לנגד עיני רוחי  את אמריקה.