"האם זה ספר חשוב? לא."
על דחיית כתב-היד של 'זיכרון דברים' מאת יעקב שבתאי 

מערכת סימן קריאה

שלושים שנה לאחר מותו של יעקב שבתאי (8.3.1934 – 4.8.1981), אנו שבים אל מכתב הדחייה המנומק, המכובד, שקיבל מהוצאת עם עובד על הרומאן 'זיכרון דברים'. דבריו של הקורא האלמוני מעידים על הציפיות הספרותיות של שנות השבעים, ועל הקושי לעכל ספר מהפכני בדרכי-הכתיבה שלו, שמתאר חיים "מחורבנים וחסרי תוחלת".

רקע: מסימן קריאה לעם עובד   ב-1972, במפגש ספרותי, ניגש אל יעקב שבתאי בחור צעיר והציג את עצמו בשם מנחם פרי. הוא בישר לו שקרא את ספרו 'הדוד פרץ ממריא', אשר ראה אור זה לא כבר, וכי מאחר שהוא עומד להקים הוצאת ספרים, הוא רוצה להוציא בה את ספרו הבא של שבתאי. באותם ימים כבר החל שבתאי לכתוב את הרומאן שלימים נקרא 'זיכרון דברים'.   ארבע שנים חלפו מאותה פגישה ועד להשלמת הנוסח הראשון של הרומאן, ובמהלכן התקשר פרי לשבתאי אחת לחודשיים-שלושה והתעניין בהתקדמות הכתיבה. ב-1974 אף קיבל פרק מן הספר ופירסם אותו בחוברת 'סימן קריאה 3-4'. בנובמבר 1975 מסר שבתאי למנחם פרי את כתב-היד המוגמר, אך שב ולקח אותו לתיקונים, ושב ומסר אותו לאחר חודשים אחדים. פרק ממנו פורסם בחוברת 'סימן קריאה 6' במאי 1976, ופרק אחר פורסם בעיתון 'הארץ', באפריל. והנה קיבל שבתאי הצעה למסור את כתב-היד להוצאת עם עובד, כדי לבחון את הוצאתו במסגרת "הספריה לעם".   באותם ימים היתה זו סדרה מצליחה מאוד, מרובת מנויים, שנהגה להדפיס מהדורה ראשונה של 20,000 עותקים. שבתאי בא לספר על כך לפרי. למרות נחישותו ארוכת השנים לפרסם את הספר אצלו, נתן פרי את ברכתו: הוצאת "ספרי סימן קריאה" היתה עדיין בחיתוליה, והוא לא רצה לכבול את שבתאי במחויבות שעלולה לפגוע בסיכוייו של הספר החשוב הזה. "אם יציעו לך להוציא את הספר במסגרת הספריה לעם – תן להם אותו, אבל אם הם יציעו לך להוציא אותו רק ב'עם עובד', אבל לא בספריה לעם, תוציא אותו אצלנו כפי שסיכמנו – אז נוכל לעשות בשבילו לא פחות מהם". למעשה, פרי האמין שהספר ישוב אליו, כי ידע שאינו עולה בקנה אחד עם סוג הספרים שראו אור באותן שנים בספריה לעם, אך שמר את מחשבותיו לעצמו.   כתב-היד, ששמו באותה עת היה 'עורב הנחושת', נמסר אם-כן לעם עובד לקריאה. כעבור שבועות אחדים הגיעה התשובה – דחייה של הספר, בצירוף חוות דעתו של הלקטור.   [יעקב שבתאי, 1981-1934]    מכתב הדחייה (מובא כאן כלשונו)   יעקב שבתאי, 'עורב הנחושת'   הנושא ידוע: "קומדיה אנושית" בזעיר-אנפין, מעין סאטירה חברתית שבה עומד המחבר מן הצד ומלגלג על הדמויות על חטאיהן וחולשותיהן. במקרה זה מדובר בחברה המכונה התל-אביבית השבעה של ראשית שנות השבעים, נושא שימשוך בוודאי את הקורא או לפחות את הקורא מלפני מלחמת יום הכיפורים. כלומר, מי שהיה או הנו חסיד של מחזותיו של חנוך לוין, למשל, יאהב גם את 'עורב הנחושת'. חנוך לוין מצליף בצורה גסה וגלויה ומכוערת-בכוונה; שבתאי עושה בעצם את אותו הדבר בצורה אלגנטית, מרוסנת, מהוקצעת ובדרך-כתיבה חדשני ומגרה.   המבנה הבלתי-קונבנציונאלי של 'עורב הנחושת' מעורר אצל הקורא סקרנות, לפחות בהתחלה, וגם פליאה. בעוד שהמקובל בסיפורת המסורתית הוא לאפיין דמויות לעומק, על המנגנון והמטען הפסיכולוגי שלהן, ולהעמיד דמויות אלה בסיטואציות ובהרכבי-יחסים שונים המתפתחים יחד עם העלילה, מנסה שבתאי לתפוס אותן כאילו לרוחב, בכעין חתך הוריזונטאלי. כל משפט נובע מתוך המשפט שקדם לו בהיגיון קפדני וברציפות מחושבת עד לפרטי הפרטים, במבנה נוקשה עד כד כך (המתבטא בהיעדר מכוון של חלוקה לקטעים ולפרקים) שהקורא אינו יכול "לנוח", להרהר בנעשה, לעכל את אשר הוא קורא. אם יפסיק לרגע את מלאכת הקריאה, שוב לא יידע להתמצא בטקסט. הקורא נדרש להיות פעיל: מעבידים אותו ללא הפוגה, ובמקרה הטוב זה אתגר. השאלה היא אם המאמץ הזה בא על סיפוקו.   הסגנון משמש את התוכן, הוא אינו נפרד ממנו, אינו זר לו: שבתאי התכוון להקיף דמויות רבות ולאו דווקא היה מעוניין להגיע לעומק כלשהו. מופיעות עשרות דמויות שקווי-אופיין ניתנים במכוון באופן חיצוני, ומן הצד עומד המספר רואה-הכל, יודע-הכל.   לא קורה הרבה בסיפור: הכל מתרחש סביב חיי היום-יום העלובים שמחפה עליהם השקר והאשליה העצמית והקבוצתית. המוות, המטביע את חותמו על הגורל האנושי, הוא המוטיב הרווח ביותר בספר גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה מעשית (אין קץ להלוויות, ניחומי אבלים, התאבדויות וכד'). אבל עבור דמויותיו של שבתאי אין המוות מקנה משמעות לחיים ומאלץ אותן לעלות על עצמן מבחינה אנושית. המוות הוא חסר-ערך, החיים הם חסרי-ערך, מוסד המשפחה הוא פיקציה המתפוררת לנגד עינינו, האנשים מתרוצצים כחגבים (רובם פעילים ופעלתנים מאוד) ללא תכלית. הדמויות אינן מתפתחות. כל אחת נידונה להתנהג לפי נתונים קריקטורליים הטמונים בה מראש.   אחרי סיום קריאת הספר לא יכולתי להשתחרר משני רשמים עיקריים: א) הרגשת מועקה ודכדוך; ב) שנעשתה כאן מלאכה מחושבת ומתוחכמת להפליא אך שבסופו של דבר נשארה חיצונית, עקרה ומצועצעת בלבד.   אולי רצה המחבר להגיד שהחיים כל כך מחורבנים וחסרי-תוחלת שאין אפשרות אחרת אלא ללגלג עליהם ולראות בהם את הצד הקריקטורלי שלהם. גם זו גישה ואפשר לכבד אותה. האם זה ספר חשוב? לא. זה תרגיל שעשוע "נחמד" (?) לכל היותר וגם זה משהו.   ['זיכרון דברים' מאת יעקב שבתאי, 1994/1977]  זיכרון דברים   מבחינתו של שבתאי, מעז יצא מתוק: עתה, כשהחליט בלב שלם להוציא את הספר ב"ספרי סימן קריאה", הוא נתן לעצמו חופש כתיבה גמור. החשש שמא הספר לא יתאים לטעמם של הקוראים כבר לא הטריד אותו. כתב-היד נכתב כולו מחדש, בתחושת שחרור. כעת שיכלל את צורת המשפט הארוך והמתפתל, וגם שב וטיפל בדמויות הספר, בפעולותיהן, בתפיסת העולם שלהן. הדחייה רק היטיבה עם כתב-היד. הנוסח החדש נמסר למנחם פרי ב-1977, ושב ונלקח, ושב ונמסר, ושוב תוקן, גם במהלך עריכת הספר, ועד להגהות האחרונות. רק אז, לאחר שבחן אפשרויות רבות, החליט שבתאי על שמו הסופי: 'זיכרון דברים'. באותה שנה ראה הספר אור.