בין הצודק לבין האותנטי 

אברהם ב. יהושע

בשלהי 1980 התווכחו מנחם פרי ומאיר ויזלטיר מעל דפי 'מעריב' בשאלה האם תורת הספרות היא תחום מחקר בעל ערך, או שמא רק סופרים מיטיבים להבין את אשר כתבו, ולא חוקרי ספרות. 'מעריב' הקדיש לעניין זה חמישה מאמרים שהתפרסמו אחת לשבוע, במשך חמישה שבועות. כן, בתחילת שנות השמונים עדיין נתפסה מחלוקת בענייני ספרות כמעניינת ואפילו חשובה. הכל החל במאמרו של פרי "עם הרגל בתנור" (14.11.80). ויזלטיר מיהר להשיב במאמר נחרץ בשם "לא עם הרגל בתנור ולא על כרעי תרנגולת" (21.11.80), פרי ענה, חנוך ברטוב התערב לטובת ויזלטיר, ופרי חתם ב"הערות קודם פרישה מן הוויכוח" (12.12.80), שבהן הבהיר מהי תורת הספרות, אשר וילזטיר וברטוב תוקפים אותה מבלי להבין בה דבר. בעקבות דברים אלה כתב א.ב. יהושע רשימה קצרה ופארודית המאירה את הוויכוח ואת המתווכחים מזווית לא-צפויה. הרשימה התפרסמה בחוברת סימן קריאה 13-12 (פברואר 1981). אנו מביאים אותה כלשונה.

מתחשק גם לי להכניס את ראשי להתכתשות בין מנחם פרי למאיר ויזלטיר, בעניין הספרות ומדע הספרות.   כמובן, מנחם צודק ומאיר יודע זאת בסתר לבבו. אף על פי כן, יש משהו כל-כך אותנטי ונכון בהתקפה של מאיר על מנחם. .....     [איור של יאיר ענבי למאמר "אפשרות אחת, תשובה אחרת" מאת מנחם פרי, 28.11.80]   .....   כמובן, אפשר לכתוב בכל דרך שהיא על הספרות, ורק על הספרות אפשר לכתוב בכל דרך שהיא. הספרות היא כמו החיים, ולכן כל התייחסות אליה היא רלבנטית, כולל התייחסות המתיימרת להיות מדעית. אפשר לבדוק אידיאות ורעיונות, כוונות ותסכולים. אפשר לבדוק את הטקסט במחשב. לגיטימי לבדוק במעבדה אפילו את סוג הנייר עליו נכתבה היצירה. אפשר לפשפש בביוגרפיה של היוצר, לעשות פסיכואנליזה לו ולבני-משפחתו. הכל מותר, לא רק פורמלית, אל גם מהותית: הכל יכול להיות מעניין ומאלף. יכולים לעשות זאת חוקרי ספרות שיתפרנסו מכך, או סתם קוראים. סופרים יכולים להיות קוראים טובים או רעים, ולבטח אפשר לנסות לבדוק את סגנון הסתכלותם הם בספרות. מי שאומר שרק סופרים מוסמכים בסמכות אחרונה לחרוץ משפט ולהסביר טקסט, ושאַ-פריורי יש להם יתרון על כל שאר מפשפשי ספרות, עלול להיות מופתע בטענה שרק פוליטיקאים הם המבינים האמיתיים בפוליטיקה, כי הם "עושים את זה ממש", ואז מה יהיה עלינו? במה יישאר לנו להבין?   אבל, בכל זאת, יש משהו אמיתי ונכון בהתקפה על מנחם פרי.   .....     [מאיר ויזלטיר]   .....   השניים נראים לי כנמצאים באולם גדול ורחב, חשוך מעט. המשורר, גבוה, עם שפתיים מכווצות, שוכב על מיטה קצת מזוהמת ליד החלון, מסתכל בעיר, נניח תל-אביב, מתמלא זעם, אירוניה, חמלה, השתאות, כותב שורה, זורק אותה לפח, חוזר ומתעלף על המיטה, מתעלף בעיניים פקוחות.   בקצה השני מסתובב המבקר, קצת נמוך, שרידי שומן של ילד מפונק, אף כי רזה מאוד לאחרונה, ומאז ביקוריו האחרונים בחוץ-לארץ הוא מתלבש ביתר קפידה. הוא עורך כתב-עת, מרצה באוניברסיטה, מארגן קונגרסים, מנהל הוצאת ספרים, איש פעיל. הוא מסתובב שם בפינתו הקטנה, מטלפן, מבשל ארוחה, שר אַרְיָה, נכנס לדיפרסיה, נכנס למיטה, יוצא מהדיפרסיה, יוצא מהמיטה, מטלפן, מקבל מאה כתבי-יד, מכניס אותם לתוך הארגז, מבשל ארוחה, מגייס כספים, שר אַרְיָה, עושה איזו מניפולציה, נכנס לדיפרסיה, ישן שלושה ימים, יוצא מהדיפרסיה, מפלרטט ביידיש, מטלפן, כותב מאמר, עורך שישים ספרים, נכנס לדיפרסיה, מטלפן, מבשל ארוחה...   .....     [מנחם פרי. צילמה: ליהיא לפיד]   .....   לפתע ניגש אליו המשורר, נניח באמצע הלילה, ונותן לו שיר, כמה שורות. המבקר שמח: סוף סוף, רק לזה הוא ציפה כדי להוציא את כתב-העת מחר בעוד שנה, הוא מניח את השיר בתוך ארגז השירים, שר אַרְיָה ביידיש, נכנס לדיפרסיה, נכנס למיטה, מתכסה, חושב על עצמו, ולפתע בחלל האולם האפל טס משהו, ספק נעל ישנה ספק איזה עטלף מת, ונוחת על ראשו. האם אין משהו אותנטי בכך?