על יתושים ואנשים 

בלה שַׁייֶר

נסיעה לפריס לשבועיים, לצורך כתיבה, התבררה כרצף של אי-הבנות. בלה שייר, מחברת 'מט ילדים', מספרת על הנובלה שלא תוקנה, ועל קוצר-הראות שסביבו נכתבים סיפורים.

יתוש נכנס לתוך אולם קונצרטים, התיישב על השפם של המנצח ושם ניסה להירדם. אבל השפם היה דוקרני ויבש, והמנצח כל הזמן קיפץ ונופף בידיו. היתוש התקשה להירדם. לכן נטש את השפם והתיישב בתוך המחשוף של זמרת הסופרן. המקום החדש היה חלק, נעים וחם. צלילים נפלאים בקעו מן המעמקים שמתחת לשתי הגבעות הרכות שביניהן ישב. היתוש נרדם סוף-סוף. אבל לתדהמתו הרבה, כשהתעורר פתאום באמצע הלילה, מצא את עצמו שוב על השפם של המנצח.     *   מה הופך את הסיפור הבנאלי על הרומאן בין המנצח לזמרת – לסוג של דרמה?   ברור, הפרספקטיבה. ההבנה המוגבלת של היתוש.   יתוש?   *   לפני כשמונה שנים נסעתי לפריס למשך שבועיים. בן-זוג לא היה לי, ומְבין שתי החברות שבאו בחשבון בתור שותפות-לנסיעה, האחת רצתה לנסוע ליוון, והשנייה חיכתה וחיכתה שיאשרו לה חופשה מהעבודה עד שנמאס לי לחכות יחד איתה. בעצם, ממילא אני מתכוונת לשלב כתיבה בנסיעה הזאת, חשבתי, ומה תעשה היא בזמן שאני כותבת?   נסעתי לבד.    המלון שכן ברובע היהודי. כדי להגיע אל גדות הסֵן ואל הרובע הלטיני שם העברתי בסופו של דבר את רוב הזמן, הכי מתבקש היה לנסוע במטרו. אבל כבר היה קר מאד, אמצע נובמבר. כל כניסה למטרו החם, המהביל מנשימתם של אלפים, הצריכה את הורדתם של תיק הגב, של המעיל, של הסוודר, ואת נשיאתם תלויים על המרפק או הכתף במסדרונות, במדרגות הנעות וברכבות העמוסות. ובהפּלטוּת אל הרחוב סחוּף-הרוחות – שוב לבישת הסוודר והמעיל, כפתוּר המעיל, השחלת הידיים לתוך רצועות תיק הגב.   העדפתי ללכת ברגל.   אני אוהבת ללכת. במיוחד בעיר כמו פריס – היפה, המדהימה – מה כבר אפשר לומר עליה שטרם נאמר. הבעיה היא שהדרך אל הסֵן והגדה השמאלית היתה ארוכה. בבקרים, כשהייתי יוצאת מהמלון ונכנסת אל הרחוב שבו צעדתי מדי יום, חשבתי על כך שזמן רב מדי מתבזבז לי על הרחוב הזה, שעם כל הכבוד לפריסאיותו, אני כבר מכירה אותו לפני ולפנים. הייתי נשענת אל קיר של בניין ופותחת את המפה כדי למצוא דרך קצרה יותר, או לפחות שונה, למען הגיוון. ובכל פעם מחדש נוכחתי בדבר מוזר. האותיות במפה היו קטנות, בגודל של ראש-סיכה, נקראות רק בקושי. הייתי מוותרת וממשיכה באותה הדרך.   [בלה שַׁייֶר] באותה תקופה הייתי עסוקה בניסיון להציל נובלה שכתבתי שנתיים קודם-לכן, "השייט על הריין". הרגשתי שיש בה גרעין טוב, לצד בעיות רבות. היום ברור לי שיש לכתוב אותה מחדש בצורה אחרת. אז, לא הבנתי את זה. התרכזתי בדמותו של הגיבור, שלצורך העלילה היה חובב קתדראלות גותיות. כדי שהדבר יהיה משכנע, היה עליו להפגין שליטה טובה בנושא. כדי שיהיה מסוגל לכך, הייתי צריכה לדעת את כל מה שהוא יודע.   בעצם, על הדימויים של ימי-הביניים, שהם "כספר הכתוב בזכוכית ובאבן" כמאמרו של אב בית-מנזר הנחשב להוגה סגנון הבנייה הגותי – כבר למדתי בארץ כשכתבתי את הנובלה. גם על הקשתות המחודדות והתומכות הדואות כבר ידעתי לא מעט. בנסיעה הזאת רציתי להרגיש את מה שחש הגיבור שלי כשהתהלך בתוך החללים האפורים מרובי-העמודים הדקים, כשראה את האור הנשבר בויטראז'ים הזוהרים. היה איזה פגם בסיסי בנובלה, וקיוויתי שמכאן תבוא הישועה.   בארוחות הבוקר הייתי מדפדפת ב "The Gothic Image" – ספר שהבאתי מהארץ, שהיה כבד מכדי לשאתו איתי כל היום בתיק. הייתי קוראת בו על הדימויים הפזורים ברחבי קתדראלת נוטר-דאם. הייתי קובעת: את התבליטים האלה של הזריעה והקציר בשדה, או של הרשעים המובלים לגיהנום, או של גלגל המזלות – אזהה שם היום. אז אולי אבין איך הם יתקשרו אל עלילת הנובלה. אל הגיבור הצופה בהם, כמוני.   ורק אחרי שהייתי יוצאת מהמלון, מגיעה אל שדרת מונמרטר וחוצה אותה, הייתי נזכרת: שוב לא שאלתי את פקיד הקבלה אם יש דרך קצרה יותר אל הסֵן. ברגעים כאלה, לפעמים פתחתי שוב את המפה. אבל שוב היו אותיותיה זערוריות כנמלים, זו מתפענחת וזו לא, והמלה השלמה מסרבת להתגלות. הייתי מקפלת את המפה ונבלעת ברחוב הקבוע שכבר נמאס עלי עד זרא.   לא שהדבר הציק לי מאד, הרי יכולתי לשאול איזה עובר-אורח, באותה פינת רחוב. אבל לא שאלתי. במין התמדה עיקשת – אם כבר הגעתי לכאן והמפה לא ברורה, אלך בדרך המוכרת – המשכתי ללכת באותו הרחוב.   אחרי הסיבוב היומי בנוטר-דאם הייתי משוטטת בשדרות וברחובות הקטנים של הרובע הלטיני, מגיעה אל גדות הנהר. בערב הייתי חוזרת אל המלון במסלול הקבוע, מתקשרת להורים, מדברת עם שתיים-שלוש חברות שידעו שנסעתי לבד והתקשרו לעודד אותי, והולכת לישון.   כעבור שבוע התחילה הנוטר-דאם לעייף אותי. פסלי קדושים חמורי-סבר גדשו אותה, מלכים ניצבו בחזיתה מעל לשעריה, מכוסים כתמי פיח כאילו לקו במחלת-עור קשה. וכשעמדתי מול שער יום-הדין ובחנתי את הנשמות הטובות הנישאות אל השמיים על-ידי מלאכים, כמעט חטף ממני מישהו את תיק הגב שהורדתי כדי להוציא ממנו תפוח. נעלבתי והלכתי לטייל בגן לוקסמבורג, בלי להשלים את משימתי היומית.   ['מָט ילדים' מאת בלה שַׁייֶר, הספריה החדשה 2011] הגן היה יפהפה וריק. הפריסאים עבדו, והתיירים המעטים ממילא בעונה זו לא הגיעו אליו. העצים עמדו בשלכת. עלים יבשים, זהובים-חומים, נערמו על האדמה. האוויר היה רענן והקור היה צורב. למה הגעתי לפה לבד, שאלתי את עצמי. אין לי אפילו למי להגיד "תראה/תראי איזה יופי", או "וואו, איזה קור". לא היה עדיף אילו נסעתי ליוון עם החבֵרה שרצתה בכך? או אילו חיכיתי עד שהאחרת תקבל את חופשתה? שלא לדבר על מה שהיה קורה אילו לא הייתי נפרדת מההוא מלפני שנה. הוא היה בסך-הכול בסדר, רק הציניות שלו הרתיעה אותי. כשסיפרתי לו את הבדיחה על היתוש באולם הקונצרטים, אמר שהוא מכיר גרסה יותר גסה. היא אכן היתה גסה, כה גסה שההומור שבה נהפך לשולי, יחד עם כל מחשבה אפשרית אודות הפרספקטיבה היתושית וכו'. בעובדה שסיפר אותה היה משהו דוחה. והנה כאן, בגן, לא ידעתי אם טעיתי כשנפרדתי ממנו אז, כפי שאני טועה כשאני הולכת עכשיו לבדי בשדרה הריקה.     הגעתי אל האגם שבחזית ארמון לוקסמבורג. נפש חיה לא היתה שם. והנובלה, חשבתי. הרי אם לא הרצון לכתוב, לא הייתי נוסעת לבד בסופו של דבר. אלא שהנובלה תקועה בדיוק כמו ביום שהגעתי, והעלייה לרגל אל הנוטר-דאם לא תרמה לה דבר.   חזרתי אל סביבת המלון מוקדם מהרגיל ונכנסתי למסעדה מקסיקנית קטנה. חוץ מבני-הזוג שהיו בעלי המקום לא היה שם איש. השולחן שלי היה צמוד לחלון אנכי וצר שהתחיל מהרצפה, ולפניו עמדה אדנית. בין הצמחים הופיע לפתע יצור קטן, אפור-כהה. הוא היה עגול לחלוטין, בעל אוזניים קטנטנות ועיניים עגולות שהביטו בי בסקרנות. שמחתי בו.     מבוכה הופיעה על פניהם של בני הזוג. "! excusez moi", שאג בעל המקום ורץ והבריח את היצור. הבטתי בו מאוכזבת. נכון בעצם, מבחינתו מדובר בפדיחה, מי רוצה לאכול במסעדה שיש בה עכברים. ואני, משום מה, לא הזדעזעתי. הצטערתי, כמו אסיר שנעלם לו העכבר שנהג לפקוד אותו בתאו.   בערב התקשרה החברה שחיכתה לאישור חופשתה. אמרה שאישרו לה ארבעה ימים. "לבוא?" שאלה. "עשרים שנה שלא הייתי במגדל אייפל!"   מגדל אייפל, חשבתי. רק זה חסר לי. יומיים קודם לכן הייתי במוזיאון קלוני, וששת שטיחי הגבירה וחד-הקרן נארגו בדמיוני כאילו היו מולי בעודי מדברת עם החברה. אני חייבת לחזור אליהם שוב, ואולי שוב ושוב. יש לי רעיון איך לקשר אותם אל הנובלה.   "רק שתדעי", אמרתי לה, "קר פה בטירוף. והחדר קטן נורא. את יודעת איך החדרים בפריס".   היא לא באה.       *   במטוס ראה האיש שישב לידי איך אני קוראת את התפריט – מרחיקה אותו מעיניי כך שהיד המחזיקה בו נתקעת במושב שלפניי – ואמר:   "את צריכה משקפי-קריאה".   "אני?!" שאלתי. "הראייה שלי שש-שש".   "קחי" הסיר את משקפיו. "תנסי".   הרכבתי אותן. האותיות בתפריט היו עתה ברורות.   תיק הגב היה לידי, והמפה עדיין בתוכו. פרשתי אותה על ברכיי. עכשיו זיהיתי בקלות את הרחוב שהלכתי בו יום-יום לכיוון הסֵן. הוא התעקל עיקול מתון אך משמעותי. כמה עשרות מטרים מן הצומת שבו נהגתי להיכנס אליו, התחיל רחוב שהוליך אל הנהר בדרך הרבה יותר קצרה.   *   את הנובלה ההיא לא תיקנתי. שטיחי הגבירה וחד-הקרן לא הועילו, כפי שלא הועילו הדימויים מקתדראלת נוטר-דאם. הבעיה בנובלה לא היתה מחסור בדימויים.   *   כעבור חצי שנה הסעתי את אבי לפיזיותראפיה. כשיצאנו מהמכון, ראיתי מכונית עומדת ליד מכוניתי, והנהג בוחן את השלט "למכירה" שהצמדתי אל החלון. הוא ביקש לעשות נסיעת מבחן. ישבנו אני ואבי במושב האחורי, והוא נהג ברכב, האיץ, האט, שוב האיץ. שאל על המחיר, אמר תודה ורשם את מספר הטלפון.   למחרת התקשר. אמר שהחליט לא להחליף עדיין את רכבו.   "טוב", אמרתי. "לא אז לא".   "אבל רציתי לשאול אותך", אמר, "מה את עושה היום בערב?"   היינו יחד כמה חודשים. סיפרתי לו פעם על נסיעתי לפריס.   "מתי זה היה?" שאל.    כך גילינו שבאותו הסתיו היינו שנינו בפריס. הוא היה שם חודש. שבועיים מתוכו – בחפיפה לשבועיים שלי. גר מטרים ספורים מהמלון שלי. נסע לחופשה, לבד. גם הוא שנא להיכנס למטרו. כשרצה להגיע אל הגדה השמאלית, הלך ברחוב הקצר, זה שאותו לא מצאתי.   לסיפור בינינו לא היה הפי-אנד. אף שסוף-סוף נפגשנו, לא הצלחנו ללכת באותה הדרך. אבל לא בכך אני דנה כאן, אלא בשבועיים ההם בפריס, כשראייה חלקית או מוגבלת, או הבנה חלקית או מוגבלת, שיבשו כל-כך הרבה דברים. פולחן הכתיבה, הבחירה לנסוע לבד. הניסיון לתקן את הנובלה במקום הלא נכון. ההתכחשות לצורך במשקפיים. ההליכה ברחוב הלא-נכון. וכל אותו זמן – אדם אחר, שלפחות באותו הסתיו היה זקוק לי כפי שהייתי זקוקה לו, הולך כמעט מדי יום, כמעט לאותו מקום, ברחוב אחר.   *   במקום הנובלה שלא תיקנתי כתבתי דברים אחרים, המופיעים בספרי 'מט ילדים'. אני חושבת על גיבורי הספר. על גניה החוסכת כל גרוש כדי לרַצות את חתנה, ותוך כדי כך משלמת מחיר כפול על כל נסיעותיה. על מילוצ'קה בת החמש המסרבת להתפשט כדי שלא יגלו שהיא יהודייה. על פולה הדבֵקה בטניה הבוגדנית, כשבחצר הסמוכה משחק ואסיליוק במשחקים כה דומים לאלה שהיא אוהבת באמת.   וכדי ללקות בכל אי-ההבנות האלה, גיבורי 'מט ילדים' אפילו לא היו צריכים לנסוע לפריס.   כי זה הרי כל-כך בסיסי. כל-כך אנושי. כל-כך יתושי.