יש סוג מסוים של שלום שאינו רק היעדרה של מלחמה. הוא גדול מכך. השלום שעליו אני חושבת אינו נתון לחסדו של מושל ההיסטוריה, ואף אינו כניעה סבילה לסטטוס-קוו. השלום שעליו אני חושבת הוא הריקוד של מחשבה חופשית כאשר היא מעורבת במחשבה אחרת, חופשית באותה מידה – פעילות טבעית למדי, שמתרחשת תדיר בעולם הקוראים/כותבים שבו אנו חיים. סוג מיוחד זה של שלום, נגיש ככל שיהיה, מחייב דריכוּת. הסכנה שהוא עומד מולה אורבת לא באוטוסטרדות המידע ובמחשבים, שמעוררים חרדה בקרב קוראי ספרים, אלא באיזורים זדוניים יותר, בלתי-מוכרים.
ברצוני לספר שני סיפורים קטנים – אנקדוטות למעשה – הכרוכים זה בזה במחשבתי. אלה הן אנקדוטות בלתי-קשורות ושונות למדי זו-מזו, אשר רב המפריד ביניהן על הדומה – אך הן קשורות מבחינתי באופן שאני מקווה להבהיר.
את הסיפור הראשון שמעתי מיד שלישית או רביעית, ואף שאינני יכולה לערוב למידת הדיוק שלו, אני מכירה באופן אישי מצבים בדיוק כמותו. סטודנט באוניברסיטה מכובדת ביותר סיפר שהדבר אירע בזמן ששקד על הדוקטורט שלו, כאשר היה עליו ללמד את עצמו מיומנות שמעולם לא למד קודם לכן. הוא גדל בקהילה אמידה, להורים מטפחים ודואגים. הוא סיפר שכל חייו היו גדושים בפעילויות שנבחרו בקפידה: חינוכיות, תרבותיות, ספורטיביות. כל שעה משעות היום נמלאה אירועים שיעשירו את חייו. האם אתם יכולים לראות אותו? קפטן הקבוצה. חבר במועדון התיאטרון. חתן פרס בלטינית. יוצא לחופשות שנועדו לתענוגות ובה בעת לתוכן ומשמעות; לטיולים מרתקים ולמסעות חינוכיים; למחנות למצוינוּת, יחד עם עמיתים בעלי מוטיבציה זהה. הוא משיג את הציונים הגבוהים ביותר, הוא דמות קבועה בחלוקת כיבודים, מתקבל לכמה מן האוניברסיטאות הטובות ביותר, מסיים את התואר הראשון, ממשיך לתואר שני, וכעת רשום בתכנית ללימודי תואר שלישי באוניברסיטה הזו, שהיא מן המעלה הראשונה. ורק שם (באיחור, אך עדיין למזלו) הוא מגלה את המוגבלות שלו: לאורך כל השנים הללו מעולם לא למד לשבת לבדו בחדר ולקרוא במשך ארבע שעות, ומעולם לא גרם לארבע שעות שכאלה, ללא חברה נוספת זולת מחשבתו-שלו, להפוך לארבע שעות נוספות. הוא סיפר שהיה זה הדבר הקשה ביותר שנאלץ אי-פעם לעשות, אך הוא לימד את עצמו, אילץ את עצמו לשהות לבד במחיצת ספר שלא הוטל עליו לקרוא, ספר שלא היה עליו כל מבחן. הוא אילץ את עצמו להימצא לבדו, ללא הנוחוּת שבהפרעות הטלוויזיה, הרדיו, הטלפון. לזכותו יאמר, כי אכן רכש את ההרגל הזה, את המיומנות שהיתה פעם חלק מחייו של כל צעיר משכיל.
בסיפור השני מעורבת חוויה ממקור ראשון. השתתפתי בשטרסבורג במפגש של קבוצה בשם "פרלמנט הכותבים". זהו ארגון של כותבים המחויבים להצלתם של כותבים נרדפים. לאחר אחד הדיונים, ממש מחוץ לדלתות האולם, ניגשה אלי אשה ושאלה אם אני יודעת דבר-מה על הספרות העכשווית שנכתבת בארצה. אמרתי שלא; לא ידעתי עליה דבר. שוחחנו כמה דקות נוספות. מוקדם יותר, בזמן שהאזנתי לה מדברת בפאנל, הוכיתי יראת כבוד מרהיטותה, מן הקלות שבה נעה בין ספרויות ובין שפות, מהיכרותה עם תולדותיהן של אומות, עם תולדות הביקורת, עם פרקי חיים של סופרים. היא הכירה את עבודתי; לא ידעתי דבר על שלה. המשכנו לשוחח, שיחה ערה, ואז, תוך כדי שיחתנו, היא החלה לבכות. ללא יבבות, ללא כתפיים רועדות, רק דמעות גדולות שזלגו במורד פניה. היא לא מחתה אותן ולא הפנתה ממני את מבטה. "את חייבת לעזור לנו", אמרה. "את חייבת לעזור לנו. הם יורים בנו ברחובות". כשאמרה "לנו" התכוונה לנשים שכתבו בניגוד למצופה מהן. "מה אוכל לעשות?" שאלתי אותה. "אני לא יודעת", היא אמרה, "אבל את חייבת לנסות. אין מישהו אחר שיעשה את זה".
שני הסיפורים האלה הם הערות על חיי הכתיבה/קריאה בימינו. באחד, זכר אמריקאי צעיר, אמיד, משכיל ו"מוצלח", אך זר בחברת עצמו, מוגבל על ידי הפגמים שבחינוכו המשובח, והמום מגילויַים – מוצא מפלט בדרכי פעולה אוטודידקטיות כדי להיחלץ מתוך מדושנוּת-העונג והטרור הקיימים (אני חושבת) בהתבגרות בתוך מעטפת-ואקום כזו, וכדי ללמוד מיומנות כה עתיקה. באחר, אשה משכילה להפליא חיה תחת משטר חונק וכותבת בפחד, כי ייתכן מאוד שיושת עליה מוות כתוצאה מאותו הדבר שגם אני עושה: לכתוב, כאשה, ולפרסם נראטיב שאינו תחת פיקוח והשגחה. הסכנה, הקיימת בשתי הסביבות הללו, מהממת. ראשית, הסכנה שבקריאה – אפילו בקרב בעלי הזכויות – בתרבות רודפת הישגים וכיבודים, עסוקה-בעצמה, המקיימת מערכת חינוך כמירוץ סוסים; שנית, הסכנה הפיסית שבכתיבה האורבת לבני אדם משכילים באופן מעורר הערכה, החיים בארצות שבהן העיסוק באמנות מודרנית הוא בלתי-חוקי, נתון לעמידה מתמדת על המשמר וחושף לסכנת רצח.
תמיד הטלתי ספק, מה גם שלא אהבתי, את הטענות בשמם של כותבים בדבר התרפויטיוּת המיוחסת לכתיבה. כתיבה מעולם לא גרמה לי אושר. כתיבה מעולם לא גרמה לי סבל. עברתי פורענויות קטנות וגדולות, אך דבר מאלה לא הניא אותי מלכתוב. ודבר לא השׂביע את תיאבוני לאחרים שעשו זאת גם כן. מה כה חשוב במלאכה הזו, כך שהיא שולטת בעמיתַי ובי? מלאכה שנדמית בודדה, אך זקוקה לַאחֵר כדי להיות שלמה. מלאכה שעצמאות חרותה על דגלה, אך נשענת באופן מוחלט על קיומה של תעשייה. מלאכה זו היא יותר מאשר הדחף למצוא פשר באופן אמנותי או להאמין שזה משנה. היא יותר מאשר התשוקה לבחון כיצד מצליחים כותבים אחרים לתאר מחדש את העולם. אני יודעת כעת, יותר מאי-פעם (ותמיד ידעתי זאת ברמה כלשהי), כי אני זקוקה לכניעה המתמדת הזאת, האינטימית, לחברתה של מחשבתי-שלי כשהיא נוגעת במחשבתו של אחר – שהיא קריאה: הדבר שלימד את עצמו הסטודנט. כי אני זקוקה להציע את פירות האינטליגנציה והדמיון שלי למישהו אחר מבלי לחשוש לתגובה קטלנית יותר מהבעת בוז – שהיא כתיבה: הדבר שכדי לעשותו נאלצה אשה כותבת אחת להיאבק בממשלה שלמה.
הקורא מוגבל בהיעדר בדידות; הכותב מצוי בסכנה בהיעדר קהילה מכניסת אורחים. שני הסיפורים מתמזגים זה בזה ומדגישים בפני את חשיבותה של תעשייה שמטרתה היחידה היא פרסומם של כותבים בשביל קוראים. זהו עסק כלכלי, כמובן, ויש בו סעודות מלכים ולעתים אפילו ממון; יש בו דרמה והתרוממות רוח. יש בו חגיגות וייסורים, מקרים ממוזלים וטעויות בשיפוט; יש בו ברק ואגו משולח רסן. אך זהו רק המלבוש. מתחת למעטה הבד המסנוור, מבעד לתכשיטים, פועמים חייו של עולם הספר והם רציניים למדי. חייו האמיתיים של עולם הספר עוסקים בידע – ביצירתו, בהפקתו ובהפצתו; בדרכים לאפשר למנושלים ולבעלי-הון כאחד לחוות את הריקוד של מחשבתם עם זו של אחר; בדרכים להבטיח כי הסביבה שבה נעשית מלאכה זו היא מסבירת פנים, תומכת. בדרכים להבטיח כי שום הסגת גבול מצד הון פרטי, פיקוח ממשלתי או תועלתנות תרבותית לא תוכל להתערב במה שנכתב או מתפרסם. כך ששום תאגיד או סיעה פוליטית לא ישתמשו בכוחותיהם כדי להשקיט חֵקר כלשהו או לכפות שררה.
הבטחתו של שלום מעין זה – שלומה של המחשבה המרקדת – היא מלאכתנו, וכפי שאמרה האישה בשטרסבורג, "אין מישהו אחר שיעשה את זה".
.jpg)
.gif)
.gif)