הושטת היד והשיחה 

סמי ברדוגו

הגיבורים בסיפוריו של סמי ברדוגו, שנאספו בספרו 'הילד האחרון של המאה', מתוודעים לחריגותם ולייחודם ותוהים איך ממשיכים מכאן, איך מפשירים ופורשים כנפיים. בטור אישי מספר ברדוגו על השאיפה יוצאת-הדופן שלו-עצמו, מגיל צעיר, למיזוג כמעט טוטאלי עם אחרים – שאיפה בלתי-אפשרית המכשילה את מטרתה-שלה, אשר יסודה בעוצמתן של המלים, שנקלטו בו בשלמות עד שנדמו לו כחיים עצמם.

עדיין איני מבין איך קרה, שככה, מגיל צעיר כל-כך, רציתי למצוא אנשים שיֵדעו על עולמי במלואו. מה גרם לי שביקשתי וייחלתי לפגוש את האנשים הללו, הגברים והנשים, ולקוות שיחד נבנה מין עלילת-חיים משותפת? וכשאני אומר, או כותב, "במלואו" ו"משותפת", כוונתי למובנן הראשוני, המלא והמפורש של המלים הללו.   מילדות נוצרה אצלי ההיצמדות אל משמעותן הטרומית-הטהורה של המלים שלפני, כך שהוראתן נתפסת בי כמו נניח אצל אותו ילד שנותק מן הציוויליזציה ונשאר לבדו להתפתח באי נידח. ואז, ברגע אחד, כשמחזירים אותו אל חיק החיים האחרים, מגלה הילד עד כמה קשה לו להבין פעולה או מהות כלשהן כפי שהכיר אותן לפני שיצא מן האי, בימים שגדל בעצמו ושינן בתוכו את סדר העולם, המוכר רק לו.   לאחרונה אני משתדל לבצע חקירה, להעמיד שאלה: כיצד קרה שנוצקה בי המחשבה הזאת? מדובר בסוג של רעיון פרטי, שכרוך בו גם רגש עדין מזוכך: צריך להתרחש מיזוג כמעט טוטאלי שלי עם האחרים. בתמימותי ראיתי בעיני רוחי שיתוף עגול וסימביוטי שלנו. אותו 'שיתוף מלא' ישתקף לו דרך מערכות-יחסים שיתרחשו בינינו בעת פגישותינו, וגם כשלא נקיים את הפגישות, כשנהיה לכאורה בדידים-נפרדים, גם אז, כאילו נדע בכוח מאגי כלשהו שאנו שותפים, שאנו יחד ולא ניתן לשנות את גורלנו. משום-מה, האמנתי שככה זה טוב, טיפחתי בתוכי את יתרונו של החיבור בין כלל האנשים בעולם, את השילוב של האחד עם השני, עם האחר. היו לי כיוונים רכים בלבי שהדריכו אותי לארוג מצבים שכולם על טהרת הכנות והביחד ההומאני, שטרם התעוותו והם טבועים בנו, בני-האדם.     השפה העברית היא הפושעת המרכזית   נדמה לי שלא בגלל בית-ילדותי, ולא בשל מקום הגידול שלי, שאפתי לאפשרות הזאת. כעת איני מבקש את החיטוטים השורשיים הללו (גם אם היתה להם מידת-מה של השפעה), משום שיותר ויותר מתברר לי שייתכן שהאשמה נעוצה גם במלים עצמן. מה אני אומר: המלים בעצם אשמות, המשפטים מצטרפים אליהן במעשה הזימה, והשפה העברית כולה משמשת להן קרקע – היא אולי הפושעת המרכזית. בגלל אלה, בגלל מעשה הרמייה שהיה בשבילי האמת לאמיתה, חיפשתי להיות אחד שמתערה אל האחרים. חולשתי העצומה לנוכח גדולתן וכוחן של המלים, טהרתה של המחשבה הנפשית שלי, שכמהה לצאת מתוך עצמה, מבקשת לזלוג, כמעט להתרוקן מגופי – הן שהובילו אותי להאמין בקיומם של החיבורים המושלמים בין בני המין האנושי החי והנושם, חיבורים שיסודם בקולן המושתק (והחי בדרכו) של המלים. לכן בדיתי לי ולהם (האחרים) תמונות של אירועים לָעָתיד שיבוא עלי ועליהם. חשבתי שכשאגדל, הדבר יקום ויקרה. כמעט השתכנעתי שאפגוש את בני-האדם, שנכיר אחד את השני, שנהפוך פרטיים אחד כלפי השני.   אבל למה? מדוע כאילו הולכתי את נפשי שולל, ולא הבחנתי בדיוק באותם 'שאר בני-האדם' שהיו סביבי עם רווחים משמעותיים בינינו? איך ייתכן שלא שמתי לב כי אותה מטרה של מיזוג, מטרה כלל בלתי-אפשרית, מחבלת בעניין עצמו וגורמת לי להתעלם מאותם אחרים ולְצַפּות לאותה אידיליה הומאנית שתמיד סיפרתי לעצמי? אפשר שהיה ככה כי ביני לבין עצמי השתמשתי ומלמלתי בַּשפה העברית במלאותה. איני מתכוון להיכרות המילונית עם אוצר המלים הרחב והמלא שלה, גם לא לדקדוק ולפרשנות המדויקת שלה, אלא למלאוּת במובן של הָכָלָה איטית של מלה ועוד מלה, שכל אחת מהן היא כמו עיגול סגור שכל שטחו מכוסה לחלוטין, מכוסה בהבנתי הקולטת את כל מרכיבי המלה (האות, הניקוד, הצליל, הסמל, הרגש שלו ועוד). בעיגול של המלה לא נותר כתם ריק, כי העין הקוראת והאוזן השומעת נפרשו על כלל שטחו, והנחו אותי (כמו את הילד נידח באי) שבדיוק כך יש לספוג את החומר הזה ולהתנהג בהתאם.     המלים טמנו לי פח   הרי ברור וידוע לכל שהשפה היא המצאה, המצאה יפה ומכובדת, מפעל ראוי לשמו שהקימו בני אנוש. השפה היא יצירה מקורית לרגע שבו נולדה, לזמן שבראו אותה וניסו במאמץ רב לקרבה אל המציאות, ללכוד ממנה משהו. מוזר להאמין שרגע בריאתה של מלה, שהיה נכון לאותה שעה בלבד, קיבל מעמד מושגי ארוך שנים, כאילו באמצעות הזמן הרב שחולף מתקצר המרחק בין המלים לבין המציאות החיה והרוחשת. ככה, כנראה, התקבעה התקשורת של בני-האדם, בדיבור ובכתיבה של אותו החומר המילולי, שמנסה לדייק את כל תופעות העולם, הרוחניות והארציות.   והעולם סביבי התנהג בשלו, ואני, בהיצמדי אל אותה ההבנה של הקשר וההתקרבות של השפה אל החיים – הרחקתי לכת, כי ראיתי בקשר הזה מיזוג והאחדה ישירים בין המלה לבין החיים עצמם, ואולי אף הסקתי במחשבתי הילדותית שגוף אחד הם. ייתכן מאוד כי הרצון בחיבור מלא התפתח בי בעקבות הרעיון הלא מגולף הזה, שישנו אני-אחד בעולם, וישנם החיים-השפה, ואלה האחרונים גדולים ורבים ביותר, מפוזרים סביבי בכל מרכיב של היומיום, של התודעה ושל חלומות הלילה.   באופן הזה נפלתי במלכודת של השפה העברית. המארב שהיא שמה לי הוביל אותי גם ליתרונות מסוימים. אבל באשר להזדקקות לבני-אדם ולחיבור שלי איתם – ברור שהדבר לא היה יכול להתגשם, משום שבסופו של דבר, המלים טמנו לי פח, והן ממשיכות לעשות לי את זה. איני עוצר בעדן, איני חוסם את העברית, כי מצב זה מאפשר לי עד היום, במין התרגלות שכלתנית, לראות עדיין בתמונות השווא גם את החיבורים עם האנשים-האחרים ששאפתי אליהם.   אני זוכר היטב כיצד סיפרתי לעצמי בעל-פה ומעט בכתב, את ההתרחשויות הבדיוניות האלה, שכאמור נסמכו על מקורן של המלים העבריות שמדמות עצמן למציאות שלעד תיוותר רחוקה מאוד-מאוד מהן. והנה, אולי בעקבות כך: התגלית. כמה יפה לדעת חלק מקסמו של מעשה-הכתיבה. הרי כאן, ברווח ובמרחק ובאי-ההשקה שבין שפה לבין חיים, יש משהו מן התולדה שלו. חידתו אמנם לא נפתרת במלואה, אבל ידיעה מנחה זו מרגשת עד מאוד, וכאילו מצייצת אלי כל פעם מחדש: בוא, שוב בבקשה לכאן, בוא ותכתוב ותתמסר אל השפה האשלייתית, שאין לה לא יד ולא רגל עם חייך ועם חיי העולם כולו.   שיחה על רחשי הלב   אם אנסה למצות את העיקר מתוך אותו סיפור מתמשך, מתוך העלילות המדוּוחות והמסופרות לי מעצמי, הרי שאוכל להראות את האשליה המפוארת שבה נלכדתי באמצעות תיאורו של מקרה פשוט שבו נערכות שתי פעולות: הושטת יד ושיחה בישיבה קרובה, שוודאי נסבה על רחשי הלב.   שניים יושבים, אולי על חומת אבן נמוכה, או על ספסל ציבורי, או על כיסאות בית-קפה, כזה ששולחנותיו זולגים אל המדרכה ואין בו אורחים רבים, והשעה אינה בין-ערביים, וגם לא אחר-הצהריים, אלא בדיוק האמצע שבין שני זמנים אלה, והאוויר אינו קר ואינו חם, וגם רוח מסוימת עוטפת את נקודת הישיבה. ולעתים האחד שפוף מעט והאחר זקוף יותר, ואז הם מתחלפים בתנוחותיהם, זה מותח מעט את גבו, והאחר מרכין ראשו למטה אל אזור בטנו, אבל רק בזווית קלה מאוד, כמעט בלתי מורגשת. כעת כדאי מאוד להאזין לדברים שביניהם. מה נֶאֱמָר שם? מה נֶאֱמָר? אפשר להבחין שאחד מהם מדבר פחות והאחר פעיל יותר, כי שפתיו זזות, לא במהירות בכלל, אפילו במתינות, הוגות מלה ועוד מלה ברצף משפטי, כך שפיו מופנה רק בחלקו אל זה שיושב אתו ולצדו, אבל עוצמת הקול שיוצא ממנו, שאינה גבוהה, מאפשרת למקשיב לקלוט את דיבורו ולהבין היטב-היטב את משמעותה של השיחה. כי זה ששומע מהנהן, מרכין ראש, ואז מרים אותו מעט, ונראה שיש הנאה בהחלפת המלים, בקיומו של שיח, וככה גם בתחלופת מבטי העיניים, אחד כלפי השני, וגם אחד כלפי הסביבה הצנועה, שהיא אולי עירונית, אבל צדדית בהחלט, כלומר פינתית במרכזיותה. וגם ברוח מבחינים שניהם וכאילו מודים לה על השיתוף הנאות והמדויק שהיא עושה איתם. מסתבר אם כן שאין זאת סתם רוח מסוימת, אלא רוח יחידנית שמשביהָ תואמים לחלוטין את המקום ואת הזמן. וכך נמשך מקרה השיחה, שכל-כולו נימוסים לתפארת.   אין איש שיידע לומר כי מה שקורה שם, באותה נקודת ישיבה נינוחה, אינו הגון ואינו שלם. חיוך קטן עולה על פניו של המקשיב, וגם על פניו של הדובר. אבל שוב אני שואל – על מה השיחה שלהם? מה נאמר שם? במאמץ רב אני מנסה להבין ולזהות את דבריהם, ולא משנה עד כמה אתאמץ, עד כמה אתרכז ואחדד את אוזני או את שכלי, לא אוכל לדעת את השיחה. איני מצליח להיות קשוב לה. שפת הגוף של המשוחחים, שאנושיותם החיה כה ניכרת בה, אינה מסייעת לי להבין. וגם אם תשוקתי מבקשת לעשות צעדים ולשמוע, להקשיב למלים הנאמרות בין זה לזה, הרי שיודע אני כי שום התקרבות פיזית אל פעולת השיחה לא תתרום לכך, ואולי אף תפוגג את הקסם. אבל ברור שמהותם המלאה של רחשי הלב מקבלת ביטוי באופן טבעי עד מאוד לנגד עיני.     בתמונה הזאת אני רואה גם את עצמי   ואם יקומו עוד מעט השניים, אם יעצרו את שיתוף המעשה של השיחה, תתחיל מן-הסתם מיד הפעולה השנייה, הנלווית, הקצרה באופייה, השולית: הושטת היד. אחד יושיט זרוע, כף היד תהיה חמימה, כלומר עור הפנים שלה יהיה נעים, והשני יגיש את ידו-שלו, ושניהם יעמדו ללחוץ זו בזו, ולא על-מנת להיפרד, לא על-מנת לסכם, אלא מתוך האהדה המשותפת של השיחה, של תובנות המלים, של הגילוי והמיזוג הידוע להם. והיה מתאים שלחיצת היד אכן תתבצע, והיא תהיה כזו שאינה מכריזה כמעט כלום על עתיד או על עבר. ותיכף אולי אצליח לראות שאכן ככה קורה: שניהם יתקדמו כמה צעדים מן החומה הנמוכה, או הספסל, או כסאות בית-הקפה, ואפילו לא יסתובבו איש אל רעהו, אלא יעמדו זה לצד זה, כתפיהם לא נוגעות, מבטם מורה על כיוון לא ברור, אף-על-פי שלשניהם בלבד ידועה הדרך לדקה הקרובה.   אין מה לומר ולהוסיף הרבה על-כך, אין מה להכביר מלים על הפעולה הזאת, כי כעת אני מבין (אף שקיוויתי שלא כך יקרה) שגם את לחיצת הידיים לא אראה. הדבר דומה לחלום ששיאו הטוב מתקרב אליך, אך נפרם ממך בגלל טיבו של המקרה הבלתי-אפשרי. ובכל-זאת, את הושטת הידיים ההדדית יכולתי לראות, הייתי מסוגל להיות לה עד, והיא אולי החשובה יותר, היא שלפני המגע. תנועת הזרועות של השניים, האחד אל השני, מספרת לי את עניין המפגש כולו, אולי אף חלקים מדברי השיחה שהחליפו ביניהם. אני מחשב ומחזיר בראשי, הלוך ושוב, את המראה האחרון לאחר שנפרדתי ממנו. בתמונה הזאת אני רואה גם את עצמי.   מה קולטים ומה רואים הקוראים שלי, האנשים שייחלתי לפגוש בתיאור שתי הפעולות הללו? אני תוהה אם השפה, שמדברים עליה כאילו היא משמשת "דבק" לקהילת הדוברים שלה, מוסרת להם תמונה מלאה של המתרחש. רצוני הגדול הוא להעביר אל האחרים את מציאות המלים, שאולי תלמד אותם על מציאות המקרה בחיים. האם הכתיבה מצליחה לעשות זאת? בפירוש כן, אבל מה שחשוב יותר ורע למדי – וכך אני נוטה להאמין – הוא שהמלים הכתובות בכל-זאת אינן תחליף להכרה מלאה והכרחית, אינן גשר ביני לבין האחרים. כנראה איני מאמין בדבק של שפה, כשם שנכשלתי להאמין בשאיפתי להיתקל באנשים שיכירו את עולמי.       פשוט תמחק את זה ממך   לא מזמן שבתי מביקור בעיר זרה. חודש ימים הסתובבתי ברחובותיה. זוג מבוסס למדי אירח אותי בדירתו. לנתי בקומה השנייה, שהיתה כמעט כולה לרשותי. לרוב עזבתי את הדירה בשעות הבוקר וכמעט התחמקתי מעיניה של המארחת, שישבה לשתות קפה במטבח המואר. רציתי להיות מנומס ככל האפשר, לא לגרום להם להרגיש בנוכחותי, לא להכביד עליהם, חלילה, ולהפריע את שגרתם. לא רציתי שירגישו שעליהם לטפל בי, כי תייר אף-פעם לא ניסיתי להיות, גם לא בעיר הזו, רק מתחקה-מקומי שמכיר ויודע ובעיקר יכול להסתדר בעצמו עם מנהגי המקום וההתנהלות שלו. אם כן, היינו נפרדים. לא היה יכול להיות אחרת מבחינתי. אף-על-פי שהזוג היה חביב ואדיב מאוד, כלל לא מאיים. החודש ההוא היה תקשורת לקויה, גם בגלל השפה הזרה, אבל בעיקר בגלל אותה ידיעה כושלת על חיבורי האנשים כפי שנתקבעה בי. יומיים לפני חזרתי, כאוֹת של תודה, הזמנתי את הזוג לארוחת-ערב במסעדה. הכל התנהל כשורה, שוחחנו על פוליטיקה מקומית, על זהות זרה ועל סופרים וספרים. בדרך חזרה צעדנו אל הדירה, ואז שאלה המארחת אם אני שמח לשוב אל המקום שלי. כן, עניתי. ובטח גם לראות את האנשים שאתה מכיר, היא המשיכה. אין כל-כך אנשים, העזתי לענות לה. למה? היא תהתה. ואז העזתי יותר והסברתי לה בקצרה שאני מחפש את החיבור המלא איתם ואין לי ממנו. המארחת הנבונה הביטה בי וגיחכה בחוכמה, איפה אתה חי, זה לעולם לא יקרה, תתחיל לחשוב אחרת. אבל למה? שאלתי בטיפשות. כי לא יהיה אחד בעולם שירצה לדעת על עולמך המלא, מה, השתגעת? לא עניתי לה, וכאילו כדי לסכם את דבריה עצרה המארחת לרגע ואמרה לי: פשוט תמחק את זה ממך.