עמידת ראש בעזרת פח 

מנחם פרי

מנחם פרי מציג נקודת-ראות אחרת כלפי הריאיון הנרחב והמדובר עם אורלי קסטל-בלום, וגם מתייחס לכתבי-היד שממתינים על שולחנו.

כותבת לעשב השדה   הרבה רשעות ובעיקר אטימות איפיינו את התגובות על הריאיון של אורלי קסטל-בלום ב'סופשבוע' ('מעריב') בשבוע שעבר. קוראיה (גם קוראיה הנאמנים) של קסטל-בלום כשלו בקריאת הריאיון הזה. אדם משמיע מונולוגים מתוך תחושת חוסר-ישע עמוק, אפילו מתוך אימה לנוכח חייו בעתיד – והנה מאשימים אותו טובי-הלב במניפולציה קרת-רוח ואפילו בקונספירציה. "כמה אנשים טובים שלחו אותי למונדיאל העזאזל", כתבה לי אורלי באחד מן המכתבים הרבים שהוחלפו בינינו בשבוע האחרון.   [מתוך שער מוסף 'סופשבוע' של מעריב, 25.11.11] קסטל-בלום של הריאיון, שאיני יכול שלא לאהוד אותה, ממלאת בו את תפקיד הגיבורה האחת והיחידה של מיטב סיפוריה. הקוראים שליוו את דמויותיה בהתפעלות כל השנים היו צריכים לקרוא אחרת את הריאיון הזה. בסיפורים וגם בחיים הגיבורה הקסטל-בלומית מפוחדת ונפצעת, ובו בזמן תופסת מרחק, משקיפה על עצמה מגובה אירוני ויורה ניצוצות של סטנדאפיסט.   עם כל הייאוש המר שעולה בו, יש בריאיון גם הבלחות נפלאות של המשקיפה הנהנית להתבדר מעצמה ולבדר. "אני עושה קידוח בעשירון העליון ככה, עם הדירה הזאת והגינה"; "אני עקצתי את עצמי [עשיתי תרגיל עוקץ לעצמי]... תכתוב שאני הסופרת שעקצה את עצמה"; "אני לא מכבי תל-אביב, אני הפועל סחנה"; "אני קמה בבוקר... דופקת את התרופות, מסתכלת במחשב, בחדשות, שלא קרה איזה אסון, שהכול תקין, שיחסית העניינים אנמיים"; "אני חושבת שאני והמדינה צריכות ללכת לטיפול זוגי"; "אני כותבת לעשב השדה. תראה איזה צמחים יש כאן בחוץ. אני כותבת להם"; "באתי פעם אחת לבקש משכנתה, שאל אותי הפקיד, 'מה את עושה?' אמרתי לו, 'אני סופרת'. אמר לי, 'אם את סופרת ואת כותבת הרבה תיאורים, אין סיכוי שאני מכיר אותך'. אמרתי, 'בגלל זה אני כאן, מבקשת משכנתה, כי אני כותבת תיאורים'"; פרי "מוריד, כל הזמן מוריד, ולפעמים גם מוריד טוב... אבל הוא גם מעיף דברים חשובים... הוא לא היה צריך לחתוך לי את זה. זה לא אסון שהוא חתך לי את זה כי כולם מתים בסוף, אתה מבין?"; "אני חייבת להרים את האימהוּת, כי היא נפלה לי בשנה האחרונה".   טיפה מתוך ים.   מישהו יכול להשוות את זה לראיונות היבבניים של פלוני הסופר במשך שנים על מר גורלו הכלכלי והבריאותי, ועל שאינו זוכה בשום פרס? לא היה בהם שום ניצוץ של הסתכלות ייחודית או ניסוח מבריק, בשום פסקה.   קסטל-בלום היא דמות וסופרת קסטל-בלומית גם ביום-יום שלה, וגם בימים הכי גרועים שלה. בכל שיחה, בכל מכתב, היא מפיקה ספונטנית מיניאטורות מרנינות. ביקשתי (וקיבלתי) את רשותה לפרסם את קטע הסיום מאחד ממכתביה אלי ביום שבת האחרון. הנה:   "אני אופטימית.   "סיפרתי לך שנפלתי השבוע לפח זבל? חיפשתי חנייה ומצאתי, ועצרתי את האוטו באורות מהבהבים. הייתי רק צריכה להזיז את הפח-זבל של עיריית תל-אביב שחסם את החנייה, דבר שאני עושה בקלי-קלות. אבל הפעם, מכוניות ישראליות חיכו בתור שאזיז. מרוב פחד שיתחילו לצפור הזזתי הכל מהר ועפתי לתוך הפח, ראש למטה ורגליים למעלה. הפח היה ריק. חטפתי מכה חזקה בראש, ובידיים פציעות עם דם – אבל זאת היתה עמידת הראש הראשונה שהצלחתי לעשות בחיי.   "אחר כך אמרתי לצאת משם מיד באמצעות שינוי שיווי-המשקל, ויצאתי, ואשה אחת בתור המכוניות יצאה מהמכונית שלה ושאלה אותי אם אני בסדר, ואמרה שלא הבינה לאן נעלמתי פתאום.   "עם כל הדם והזבל הלכתי לזמנהוף לעשות זריקת טטנוס וחבישות, והביתה להתקלח והבגדים לניקוי.   "עכשיו אני יודעת לעשות עמידות ראש בעזרת פח".   כך מספרת אורלי דבר שבאמת קרה. אבל אני קורא אותו גם כמטאפורה. הריאיון הוא עמידת ראש בעזרת פח, וכל המלעיזים מחכים בתור כדי לצפור, שלא תפריע להם בשגרת התנועה. אבל יש גם אשה אחת שדואגת לה שמא תיעלם.     ספר בצלחת   אורלי חיכתה עשרה חודשים מיום שמסרה לי את רוב כתב היד של 'חיי חורף' ועד שהספר ראה אור. לא שלוש שנים. אבל אני מבין אותה שעשרת החודשים הללו נדמו לה כשלושים-ושישה חודשים, ואין בלבי עליה. ואין לי ברירה אלא להבין גם את עצמי – היה עלי לטפל קודם בכתבי היד של סופרים ומתרגמים שגם הם חיכו עשרה חודשים משלהם. אין חלקי עם העורכים שמעירים לכותב כמה הערות כלליות, "מלמעלה", ומעבירים אותו לעורך לשוני שמגהץ את המשפטים. אין בעיני הבחנה בין עריכה "מלמעלה" ו"מלמטה", מדובר בפעולה רחבה ומורכבת שחייבת להיות אחת. לכן איני יכול לערוך יותר מ-12 ספרים בשנה, בעבודה של 300 שעות בחודש. גם אני רק בנאדם, ואלה גבולות היכולת שלי.   לפני קרוב לארבעים שנה, כשנכנסתי למשימה התובענית הזאת של העריכה (שבה אינני שכיר של איש ואיני חייב דבר לאף-אחד), לא ידעתי לאן אני גורר את חיי ומה המחיר. אבל אולי הרגשתי משהו. שכן בחוברת הראשונה של 'סימן קריאה', שפתחה את כל המפעל המו"לי של ספרי סימן קריאה, הובא (בעמ' 306) מכתב של מו"ל ועורך דגול, בן-אביגדור, לסופר המתחיל ש. בן-ציון. אם כי אז, בראשית, הדרך, עדיין לא התעכב אצלי שום כתב-יד.   [ש. בן-ציון]   [בן-אביגדור]  בן-אביגדור (1921-1866) הוציא את "ספרי אגורה", הקים את הוצאת הספרים "אחיאסף" (זאת שבוורשה, לא בתל-אביב), היה מעורכי "לוח אחיאסף", הקים את הוצאת הספרים "תושיה", וכו' וכו'. הוא ערך בחייו למעלה משמונה-מאות ספרים וחוברות, כולל ספריהם של רוב גדולי הספרות העברית דאז. הנה מכתבו:   "אדוני!   "זו רעה חולה (והטוב מזה "מחלה") בקרב הסופרים היושבים בערי השדה, כי אין להם שום מושג מחיי יושבי כרכים והמון טרדותיהם, ובהיות רוב עתותיהם פנויות – סלח לי אם שגיתי בנוגע אליך, אבל כמדומני כי חיי בני טילענעשטי רחוקים הרבה מאוד מחיי בני ווארשא – גדל קוצר-רוחם (אונגעדולד) עד מאוד, ובשלחם איזה דבר למו"ל תקצר רוחם מאוד בהצטרכם לחכות זמן מה, ובהיחפזם ימהרו להאשים את המו"ל, כי איש בלי-נימוס הוא, כי אכזר הוא, איש אין לב וכדומה, והם לא יוכלו להעלות על לבם, כי יש אשר יעברו שבועות וירחים וטרדות המו"ל ועבודותיו לא תיתנה אותו גם לקרוא את מכתבי הסופרים הפונים אליו, ומה גם את כתבי-ידם. ומה יעשה המו"ל ומה ישיב לפונים אליו? אכן צדקת, אדוני, בהערתך כי בהוצאה מתוקנת כ"אחיאסף" דרוש להיות סופר מיוחד אשר יימנה על המקצוע הזה לבקר כת"י ולהשיב לסופרים דבר. כן, אדוני, כן דרוש להיות, אבל לא כל הדרוש הוא באמת. הסופרים בערי השדה לא יוכלו לשער בנפשם את טיב העבודה הרבה העמוסה על המו"ל העברי, שהוא גם המו"ל, הסופר, העוזר, המבקר, המגיה והמשיב וגם – העקספעדיטור והסוחר, ומה יעשה מו"ל אשר כזה? הן לא יוכל לעשות אלף מלאכות בבת אחת, האמן לי כי גם המו"ל העברי חפץ להיות איש בעל נימוס וזריז לענות כחבריו המו"לים "הגויים" – אבל תנו לנו גם קוראים "גויים", תהי נא הספרות העברית גם עסק טוב ככל ספרות אחרת, ואז תראו את נימוסנו וזריזותנו.   "האמן לי, אדוני, כיוצא מן הכלל ברותי את כתב-ידך מתוך המון כתבי-היד הצבורים לפני ואשא אותו שבועות מספר בצלחת בגדי, למען שאוכל לקראו בכל עת מצוא הראשונה, וזה כבר אשר החילותי לקרוא בו, וכפעם בפעם נפסקה קריאתי, וזה אך היום אשר גמרתי לקרוא בו, ורק היום אוכל להודיעך את משפטי עליו, וכל תלונותיך ותואנותיך לא יכלו הועל, וגם לא מכתבך הגלוי הכפול – כאילו חס אני על ג' הפרוטות הנצרכות לאגרת תשובה –   "האמן לי, אדוני, כי פעמים רבות תרגזנה תלונות הסופרים בערי השדה את רוחי, עד כי קורא אני: לא מדובשכם ולא מעוקצכם! חדלו מהמטיר עלי מבול של רוח וחדלו מדונני ברותחין לרגעים, בעוד שלא אוכל הועל".