אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַכֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי

שֶׁל שׁוֹשָׁן

וּמוֹצֵא אוֹתוֹ אוֹמֵר, מִלָּה בַּמִּלָּה,

אֶת שֶׁאָמַר בַּכֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן.

גַּלֵּי הַיָּם

מְצִיקִים לִי, מְשַׁעְמְמִים אוֹתִי;

מַדּוּעַ אֵינָם מְחֻלָּקִים

לְפִסְקָאוֹת ?

אֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּלַּיְלָה

וְאֵינִי עוֹשֶׂה בּוֹ דָּבָר –

דַּפִּים אֲפֵלִים אֵלֶּה

לְלֹא דְּפוּס.

אַךְ אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַכְּתָב הַגּוֹתִי

שֶׁל עֲצֵי-הָאֹרֶן

וְעַל הָאֲגַם הָאוֹר

הוּא אוֹתִיּוֹת אִיטַלִיקְס מְקֻשָּׁטוֹת.

וַעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל עֵץ הַדֻּבְדְּבָן –

הֵם כּוֹתְבִים

לִירִיקָה מְתוּקָה, אֶת גְּוִיעַת

נְשִׁירָתָם אֲנִי מוֹקִיר.

אַךְ מוּזָר הוּא, יַלְדָּה, כֵּיצַד אֲנִי שָׁב

מִסִּפְרִיַּת הַכֹּל

לִלְטֹשׁ וְלִלְטֹשׁ עַיִן

בְּסִפְרֵךְ הֶחָתוּם.

מָתַי תִּפָּתְחִי לְמַעֲנִי

וְתוֹרִינִי אֶת מַשְׁמָעוּתָן שֶׁל כָּל

הַמִּלִּים הַמְּיַגְּעוֹת

בְּלֶכְּסִיקוֹן הָאַהֲבָה?