עובר ושב 6:
שתי יריקות 

מנחם פרי

במדור "עובר ושב" מגיב מנחם פרי מעת לעת על המתפרסם בתקשורת ועל תופעות בתרבות. הפעם הוא נערך לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על "אסון הכרמל" בעזרת 'ניאבק בצללים', הרומאן החדש של לידיה ז'ורז', ומגיב לעקיצה שעימה פתח אריק גלסנר את ביקורתו האוהדת על 'כשהלילה'.

1. מי מוטט את הגשרים בתחילת מארס 2001, לאחר שבועות של גשמי זעף, קרסו זה אחר זה שורת גשרים על הנהרות הגואים של פורטוגל והפילו עימם אוטובוסים מלאים מטיילים חוגגים (אלה היו ימי הקרנבל של פורטוגל). האוטובוסים טבעו, וגופות ומושבים ובגדים שנסחפו בזרמים התגלו, לבושתה של פורטוגל, על החופים הצפוניים של ספרד. בטלוויזיה, ששידרה בלי הרף, הוצגו ממחטות רקומות כדי שהקרובים יוכלו לזהות אם הן שייכות למישהו מן הטובעים.   אסון הגשרים הזה מלַווה בשוליים את הרומאן המבריק של לידיה ז'ורז' 'ניאבק בצללים'. לקראת פרסומו של דו"ח מבקר המדינה על "אסון הכרמל", ובמיוחד לקראת הדיון הצפוי בכנסת, והתפתלויותיהם של השרים הרלוונטיים על כיסאותיהם, הנה עמוד מתוך הרומאן. פורטוגל, אפריל 2001; ישראל, אפריל 2012.     מה הרעש הזה בחוץ?   בהחלט שום דבר – המעלית התקלקלה ונתקעה בין שתי קומות, ונשמעו רעשים של אנשים עולים ויורדים במדרגות. אושוואלדוּ קאמפּוּש ומזכירתו לא שמו לב שהמעלית התקלקלה, וגם לא שהלילה ירד מעל לפרלמנט, שבשעה זו עוד נמשך בו הדיון הסוער על התוצאות הטרגיות של הגשמים. הפסיכואנליטיקאי ואנה פָאוּשְׁטָה היו שקועים בנושא הרשימות, ולא ידעו שעוד מאתמול רמזו מחצית הצירים שהמחצית האחרת הפילה את הגשרים, הדפה אותם אל ערוצי הנהרות, ירקה למים שהמתים שחו בהם, הטביעה במו-ידיה את מי שנשארו בחיים. רוצחים. וההגזמה הזאת היתה מועילה, היא חוללה את החוּמרה שהארץ האבלה היתה זקוקה לה כדי לסגור את הנושא.   המחצית האחרת התגוננה בטענה שהתמוטטות הגשרים החלה לפני עשרים, שלושים שנה, ורק במקרה, באביב האחרון, הפכה לקריסה ממשית. מחוץ לפרלמנט סיפרו שבפנים, בוועדות, מקרינים סרטים שמוכיחים את הדבר בפרטי-פרטים. מנהלים ופקידים, שכבר הלכו לעולמם לפני שנים, יצאו מחשכת הארכיונים ונראו חותמים על ניירות שהרשיעו אותם. כולם היו מתים, איש מהם לא דיבר. מבחינת המחצית הזאת, שתמכה ברגע זה בממשלה, הם-הם האחראים. – הם מי שדחפו את הגשרים, פיזרו את הגוויות לאורך הנהרות, שיגרו עד מפרץ בִּיסקָאיָה את חפציהן האחרונים, סלים, חגורות, צעיפים, חולצות משובצות, ערכות-גילוח, מחרוזות. חלקי גופות. בערמומיות, ברשעות. וגם ההפרזה המילולית הזאת היתה מועילה, היא חוללה את אי-הרלוונטיות המוחלטת של ההתרגשות של כולם. בחוץ ידעו שהאולם מחולק, חצי-חצי. בפנים לא היה רוב ולא היה מיעוט. חמישים אחוזי הַצְדקה לכל צד.   אושוואלדוּ ומזכירתו לא שמו לב לכלום.   2. עוד יריקה   נטליה גינצבורג, שעבדה כעורכת בהוצאת אֶנָאוּדִי, קיבלה בדואר בחורף 1948 את כתב-היד של 'כזב וכישוף', הרומאן הראשון של אלזה מורנטה. כתב-היד הודפס במכונת כתיבה, והיו בו תיקונים ביד, בדיו אדומה. "קראתי את 'כזב וכישוף' בנשימה אחת... מזמן לא קראתי דבר שהעניק לי כל-כך הרבה חיים ואושר", סיפרה גינצבורג לאחר שנים.   מי גדולה יותר, גינצבורג או מורנטה? על כך חלוקות הדעות באיטליה וגם בישראל – אבל כך או כך, לי אין ספק שהשתיים האלה, ולא אף אחת אחרת, הן הסופרות החשובות ביותר בספרות האירופאית של המאה העשרים.   ארבעים-ושתיים שנה לאחר שגילתה את 'כזב וכישוף' קיבלה נטליה גינצבורג כתב-יד אחר, של סופרת מתחילה. הוא נשלח אליה בעילום שם (שכן אביה של הסופרת היה במאי סרטים מפורסם באיטליה שכבר ביים למעלה מחמישים סרטים). כעבור 48 שעות צילצל הטלפון בביתה של הסופרת. קול אשה אמר: "מדברת נטליה גינצבורג". הסופרת שתקה, מוכת אלם, וגינצבורג עברה מיד לדיבור ארוך בשבחי הספר. וכשעדיין נמשכה שתיקתה של הסופרת, אמרה לה גינצבורג: "למה את שותקת? אני ידועה כמחמירה, ואם אני אומרת לך שהוא טוב, פירושו שהוא טוב". זה היה הרומאן הראשון של כריסטינה קומנצ'יני ('כשהלילה' הוא הרומאן השביעי שלה).   [כריסטינה קומנצ'יני בהשקת הספר בתל-אביב, 16.2.12]   הקשר בין קומנצ'יני לבין שתי האימהות הגדולות של הספרות האיטלקית במאה העשרים לא מסתכם בכך: קומנצ'יני כתבה תסריטים עוד לפני שהחלה לכתוב רומאנים, ובשנות השמונים היא היתה שותפה לכתיבת התסריט לסדרת טלוויזיה שביים אביה, לואיג'י קומנצ'יני, לפי 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה.   לא במקרה שקדה הספריה החדשה במשך השנים על תרגום מרבית כתביהן של גינצבורג ומורנטה (ובשנים הקרובות יושלם המפעל). לא בהיסח-הדעת תרמתי כמיטב יכולתי להתקבלותן של הסופרות האדירות האלה בקרב קהל הקוראים הישראלי. סברתי כי בכוחן לתת לנו משהו שאולי חסר בספרות הישראלית. וכמה שמחתי כשראיתי ברכה בעמלי.   סופרות איטלקיות נוספות שספריהן ראו אור בספריה החדשה בעשר השנים האחרונות לא נפלו לידינו כמָן אקראי מרשימות רבי-המכר האיטלקיות, אלא נבחרו בדיוק משום שהן סופרות בעלות אומץ ספרותי, שהנועזוּת שלהן קוראת-תיגר על המסגרות של המשפחה, ומשום שהמשפטים הפשוטים-לכאורה שלהן נראים כל אחד כמו סְטִירָה. במלים אחרות, משום שהן מצאו להן דרכים עצמאיות ואפקטיביות משלהן בכיוון הגדול שפתחה נטליה גינצבורג.   אינני בעליה של הוצאת ספרים, אלא רק העורך של סדרת הספריה החדשה, המבקש לקדם טעם ולהשפיע על פניה של הספרות. לשם כך קמה הוצאת "ספרי סימן קריאה" ב-1972, שהספריה החדשה היא היום עיקר פעילותה. העניין שלי ב"כמות המכירות" של הספרים נובע איפוא מכך שתפוצתו של ספר היא אינדיקציה עקיפה להיקף הקריאה בו ולהתקבלותו אצל הקוראים הטובים. אני מוציא ספרים בעלי מעלות ספרותיות גדולות בעיני, מתוך רצון שיתקבלו למחזור הדם של הטעם הספרותי המקומי, ולאו דווקא כדי להעשיר את הוצאת הקיבוץ המאוחד.     לא זה הסיפור שמספר לקוראיו אריק גלסנר ("הקשר האיטלקי", ידיעות אחרונות, 10.2.12). אומנם הוא מודיע כי עוקצנותו "נאמרת כאן ברוח טובה", אבל הוא מבזבז שליש מן השטח המצומצם שהוקצב לו לביקורת על 'כשהלילה' לספקולציה על "החוש העסקי הלא רע" שיש לי ("זה הרי מן המפורסמות", לדבריו). גלסנר אינו יודע להבחין בין הוצאת ספרים מסחרית לבין סדרה שאינה מבקשת להתחנף לטעם ההמוני אלא להשמיע אמירה ולהשפיע בתוך התרבות הספרותית. אכן, 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה (שגלסנר קרא רק אחד משלושת ספריה שראו אור בספריה החדשה, ונדמה כי אחד מהם בכלל נעלם מידיעתו) הוא בעיניו "ספר מצוין וחריף", ו'כשהלילה' של קומנצ'יני הוא "רומאן מוצלח ומושך לקריאה" שמצליח "לרגש מאוד" – ואף-על-פי-כן טוען גלסנר כי הוא ממש שומע "את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה בחדרי מוחו של המו"ל רב הפעלים". כלומר, לפי הבנתו של גלסנר, התגלגלו לידי הספרים הללו מי יודע למה – ודאי בשל פוטנציאל המכירות, כי צדה את עיני הצלחתם המסחרית באיטליה. ואז גם התעורר "החוש העסקי" שלי, ועלה בדעתי רעיון ציני שקוף, "למתג" את הסופרות הללו כיורשות, כדי לעבוד על הקונים. הנה כך, מלה במלה, שומע גלסנר מחדרי מוחי (אני מצטט): "הקהל יקנה אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג. למעשה כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה".   עוד יריקה.