חסרי בית 

אפרת דנון

אפרת דנון מספרת על הכמיהה לבית, שהיא הכוח המניע את גיבורי שלוש הנובלות של 'עץ, בית, טקס'. תחושת הזרות שלהם בעולם היא גם העמדה הרגשית שממנה כותבת היא-עצמה.

הספר הזה ראשיתו בתמונה: עץ עומד בפינה של גינה וילדה מטפסת עליו. לא ידעתי היכן העץ או מיהי הילדה. ידעתי רק שהעץ הוא מקום מפלט בעבורה. בגינת הורי היו כמה עצים שליוו אותנו מילדות: עץ אבוקדו שבעקבות שיפוץ נאלץ לעקור למקום אחר, ונפשו לא עמדה בכאב ההגירה. עץ שסק שעומד עד היום. עץ נוסף שנתקף מכת טרמיטים, נעקר ונזרק. עץ חביב עלי במיוחד שנטוע סמוך לקיר הסלון, וענפיו איפשרו תמיד גישת טיפוס נוחה אל גג הבית. ושני עצים, צאלון ואלמוגן, שבמשך שנים נתלה ביניהם ערסל. הצאלון, שאת ענפיו ניתן לראות מן הרחוב, נפגע בחורף הקודם. אמא שלי צלצלה וסיפרה לי שהוא התמוטט. כשקמה בבוקר הציצה אל הגינה דרך חלונות הסלון. העץ היה שכוב על הדשא. חלק מהענפים נפלו אל מחוץ לגדר וניפצו שמשה של מכונית חונה. כעבור כמה חודשים, כשהגעתי לישראל ובאתי לביקור, נראתה הגינה יתומה. הריקות שנוצרה במקום שבו עמד פעם העץ היתה מכאיבה ומוזרה.  ['עץ, בית, טקס' מאת אפרת דנון] הרבה עצים יש בספר, והם כולם אתרים של געגוע. הם חלק מהכמיהה אל בית, שהיא הכוח המניע את גיבורי שלוש הנובלות. בית במובן של מקלט ונחמה, אבל גם של שייכות וזהות. הבית ב"עץ" הוא בית שתוּק ושבור, שהדיבור בו איננו אפשרי כמעט. הבית ב"בית" הוא בית שהתפרק ממשמעותו הבסיסית – מן היכולת שלו להעניק הגנה ליושבים בו. עמוס, אביו של מיכאל המת, מתעקש להמשיך לטפל בבית העזוב, בניסיון לתקן את מה שלא יתוקן כבר. והבית ב"טקס" הוא בית דהוי, שממשיך להתקיים רק מכוח עברו, מן הזיכרונות שמהם דניאלה מסרבת להרפות. זהו בית שבמובנים רבים מתקיים בשפה (השפה הפרטית, הסודית, של דניאלה וחברתה מיקה). כל מלה חדשה של מיקה הודפת את דניאלה אל מחוץ לבית המשותף, ועושה אותה זרה בביתה שלה. אבל לא רק דניאלה נהדפת. גיבורי שלוש הנובלות חשים זרות בביתם שלהם, כאילו הפך הבית, אותו מרחב מוכר כל-כך, לאזור מנוכר שמקיא אותם מתוכו. הם הופכים חסרי בית. תחושת הזרות וחוסר השייכות – האאוטסיידריות – היא עמדה שגיליתי שאני נוטה לאמץ בהרבה מהסיפורים שלי. זאת נקודת מבטו של מי שאינו שייך רגשית לעולם או לסיטואציה שבהם הוא נמצא. האאוטסיידר הוא דמות שאין לה תחושה של מקום, לעתים אפילו לא בתוך גופה שלה. מעין נווד נצחי בעל-כורחו. האאוטסיידריות כעמדה רגשית, כנקודת מבט, אף שהיא בהכרח מכילה בתוכה פגיעות ותלישות, מאפשרת לי ככותבת חופש שנעדר מנקודות מבט אחרות, החופש של מי שעומד מן הצד. כוח מבטו של העומד מן הצד נובע בדיוק מיחסי הזרות שהוא מקיים עם מושא התבוננותו. בניגוד לדמויות הפועלות בחייהן מתוך תחושה טבעית של בעלות, נושאת בחובה עמדת האאוטסיידר התבוננות שיש בה הזרה תמידית, כזו שפוערת מרחק רגשי בין המציאות הסיפורית לבין החוויה הפרטית. מתוך הפריזמה של המתבונן מהצד מתחדדים לעתים דווקא החריגוּת והאבסורד שבסיטואציות היומיומיות, הכמעט מובנות מאליהן. ומכאן, מן הפער הזה, נטענת הדרמה במתח. [אפרת דנון] להיות סופרת פירושו במידה רבה להיות נוודת. פעולת הכתיבה היא כמעט בהכרח פעולתה של זו העומדת מן הצד, המתבוננת. כך נוצר אצלי מצב שהוא במובנים רבים פרדוקסלי: מצד אחד תחושה של שייכות תמידית בתוך אותו מרחב דמיוני נטול גבולות, ומצד אחר, זרות תמידית כלפי העולם הנובעת מאותה עמידה מן הצד. הפרדוקס הזה, שקיים בי מאז שאני זוכרת את עצמי, אך בעיקר מאז שהתחלתי לכתוב אי-אז בשנות העשרה שלי, היה אמור להתעצם ביתר שאת עכשיו, כשאני גולה מרצון מארצי וחיה שפה ותרבות אחרת; מהגרת זרה ואאוטסיידרית בהגדרה. אולם דווקא בלונדון, שבה אני מתגוררת בשנים האחרונות, אני מוצאת שקט שמעולם לא היה לי בארץ. אולי בגלל שהיא מקום קוסמופוליטי כל-כך, בית טבעי למהגרים (בנסיעה שגרתית באוטובוס שומעים לפחות עשר שפות שונות), או אולי בגלל שקל יותר להרגיש זרה במקום שבו ממילא אינך אמורה להרגיש שייכת. כך או כך, לונדון, קצת כמו הכתיבה עצמה, מאפשרת לי חופש שפרדוקס ביסודו: מצד אחד תחושת זרות של מהגרת, ומן הצד האחר תחושת שייכות, הנובעת בדיוק מאותה זרות. במתח שבין שתיהן נמצא הבית שלי.