את אלן מַבַּנקוּ פגשתי באקראי, בדרך מתל-אביב לקונגו. נסעתי לקינשסה בענייני עבודה (עבדתי אז בחברת תחבורה), ובעצירת הביניים בפאריז נכנסתי לחנות-ספרים וחיפשתי דבר-מה מפרי עטו של סופר בן המקום. במדף הספרות האפריקנית צדו את עיני 'כוס שבורה' ו'זיכרונותיו של דורבן', וקניתי אותם כחומר קריאה לטיסה הארוכה מעל הים התיכון ומדבר הסהרה. אומנם מבנקו אינו בן קונגו "הגדולה", הבלגית, שבימי הרודן מוֹבּוּטוּ סֶסֶה-סֶקוֹ נקראה זאיר, אלא יליד קונגו "הקטנה", זו שהיתה מושבה צרפתית. אבל הקִרבה הספיקה. ובלילה, כשהגעתי לקינשסה וצפיתי אל גדתו הנגדית של נהר הקונגו הכביר, אשר במקום ההוא מתרחב לכדי אגם של ממש, אכן ראיתי את נצנוץ האורות של בְּרָזָוויל, בירתה של קונגו ההיא.
פאריז-קינשסה-פאריז
הופתעתי מכך שאני קורא ספר של סופר קונגואי וצוחק. יותר מזה: חשתי אשמה. עד אז קראתי על קונגו רק תיאורים שכתבו נוסעים מערביים, החל בג'וזף קונרד ואנדרה ז'יד, וכלה בעיתונאי האנגלי טים בוצ'ר, שנסע לשם בשלהי מלחמת-האזרחים האחרונה. אלה היו בלי יוצא מן הכלל סיפורי זוועה, סיפורים על עוני וחורבן, מלחמה ומחלות, דיכוי ועבדות. ואכן, הטרגדיה של קונגו יוצאת-דופן אפילו ביחס לאפריקה. מדיניות קולוניאלית קיצונית באכזריותה ובחמדנותה, ואחריה דיקטטורה ארוכת שנים ומושחתת במיוחד, דנו את עשרות מיליוני התושבים של המדינה הענקית הזו, מן העשירות בעולם במחצבים, אבנים יקרות ואוצרות טבע מכל סוג ומין, לעוני מחפיר. בראשית שנות האלפיים פרצה המלחמה במזרח המדינה, וחיש מהר הפכה לטבח כלל-אזורי, שגבה את חייהם של יותר מארבעה מיליון בני-אדם, ולוּוה במעשי זוועה מחרידים. זו היתה למעשה המלחמה הרצחנית ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה, שדה-קטל שלעומתו אפילו הסכסוך המזרח-תיכוני שלנו נדמה כמשחק ילדים, ובכל-זאת, לאוזנינו הגיעו רק שמועות רחוקות על-אודותיה, אי-אלה סיפורים מסמרי-שיער, שהתערבבו עם אחרים מאותה ביצה אפריקנית מבאישה, אשר המערב נרתע מלהתקרב אליה.
לא ראיתי דבר וחצי דבר מן המלחמה, שכבר הסתיימה עד אז – לפחות רשמית – וממילא התנהלה הרחק מעיר הבירה. גם איני יכול לומר שמן המלון המערבי שבו גרתי ראיתי משהו מחייהם של תושבי העיר (בין עשרה לחמישה-עשר מיליון; איש אינו יודע לומר כמה בדיוק). כן ראיתי כמה דברים הקשורים לעבודתי. למשל, שבכרך העצום הזה, שחיים בו יותר תושבים מבניו-יורק, אין אף רמזור אחד. שבשביל רוב-רובם של בני קינשסה, הדרך היחידה להגיע לעבודה, לבית-הספר או למרפאה – כשיש כאלה – היא לצעוד קילומטרים על קילומטרים בשולי הדרך המאובקים, תחת השמש הטרופית הקופחת. שצדק טים בוצ'ר, וקונגו התקדמה אחורה: הסבא נסע ברכבת, הנכד מתנהל בעגלת שוורים. שוב ושוב נתקלתי בכבישים לא-עבירים, שהיו פעם סלולים; בקרונות מחלידים, שפעם הסיעו אנשים מהפרברים למרכז העיר ובחזרה; בספינות, שבשעתן הפליגו באופן סדיר לערים שלאורך הנהר, וכעת עמדו נרקבות במים החומים.
רושם אחד חזק מילא אותי בימים שהייתי בקינשסה: חוסר-האונים. הוא היה כמעט מוחשי, עמד באוויר, היה נוכח בכל, כמו הניחוח הדָשן של האדמה והצמחייה, ריפה את ידי כולם, מהרוכלים ברחוב ועד יועצי השרים בלשכותיהם. זו היתה תחושה משתקת, כבדה, כאילו הארץ הזו, שיכלה להיות מהמאושרות במדינות העולם, נידונה להיות לנצח האומללה שבהן. אפילו שר התכנון עצמו, איש מבריק ומרשים, שנראָה מלא מרץ וכוונות טובות, הודה באוזני ברגע של כנות: "אין לי מושג איפה להתחיל".
בערב האחרון, בדרך הנוסעת לשדה-התעופה בין שכונות פחונים עצומות – גושים של אפלה המוארים פה-ושם בהבלחי עששיות נפט – חשתי עייפות גדולה. שעה ארוכה חיכיתי לטיסת אֵיר-פראנס, באולם-היוצאים העלוב שבגלל הפסקת חשמל היה שרוי באפלה והואר רק בכמה מנורות חירום. עם שחר הגעתי לפאריז.
נותרו לי כמה שעות עד טיסת ההמשך לתל-אביב, ונסעתי למרכז העיר. העוברים-והשבים התעטפו במעילים אלגנטיים, מילאו את בתי-הקפה ואת המסעדות, עשו את קניותיהם בחנויות גדושות כל-טוב, ירדו למטרו שייקח אותם תוך דקות לצד האחר של העיר. זו היתה תחושה מסחררת; כמו קיבַּנדי, גיבור 'זיכרונותיו של דורבן', וה"אני-האחר" שלו, הרגשתי שאני נמצא בשני עולמות בעת ובעונה אחת. חוץ מהשפה הצרפתית, לא היה כל קשר בין היקום של פאריז ליקום של קינשסה.
סדרת פאריז-דקאר
איך אפשר לחבר בין העולמות, לקיים ביניהם דיאלוג של בני־אדם שווים, ולא רק שיח של אינטרסים, קשר של ניצול, במקרה הרע, או סיוע וחמלה, במקרה הטוב? אותה שאלה העסיקה אותי גם מבחינה ספרותית, כשהתחלתי לחשוב על סדרת תרגומים שתשלב בין הספרות הנכתבת על-ידי סופרים צרפתים ובין הספרות ה"פרנקופונית", כלומר זו שנכתבת בצרפתית על-ידי סופרים בני עמים אחרים, מאלג'יר ועד האיטי, מלבנון ועד סֶנֶגל.
כשחשבתי על ספרות אפריקנית, חשבתי באופן טבעי על רעב, על מלחמות, על ילדים-חיילים, איידס, עוני. והנה, באותה נסיעה לקונגו, הראו לי ספריו של אלן מבנקו כיוון אחר. הבנתי שדווקא הנטייה לעסוק בנושאים ה"גדולים", הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, עלולה לחסום את הדרך, להנציח את ההתעסקות שלנו באפריקה כבעיה מרתיעה, כפצע שמפחיד להתקרב אליו, ובסופו של דבר כמשהו שאינו נוגע לנו באמת ואינו קשור לעולמנו.
הספרות ממלאת את משימתה ההומניסטית לא רק בחושפה לעינינו את העוולות שנגרמו לאחר, ואת סבלותיו, אלא קודם-כל בהופכה את האחר לאדם שנוכל להזדהות אתו. אחת הדרכים לעשות זאת היא הומור. זו דרכו של אלן מבנקו.
ככל הרומאנים של מבנקו, 'זיכרונותיו של דורבן' הוא ספר מצחיק. ספר שכתב אדם שיודע ואוהב לספר סיפורים. אבל יש בו גם משהו שונה. הצבע האפריקני שלו מובהק יותר. בחֵרוּת רבה הרבה יותר מבשאר ספריו, נטל מבנקו חומרים מעולם שרוחות וכפילים מהלכים בו והגיש אותם לקוראים בחברה מערבית, שאין בה מקום רב לפנטזיה ולדמיון. עצם המסגרת של הרומאן הכתוב צרפתית נדמית לעתים כנייר דק, שבתוכו עטוף משהו אחר, אגדה עממית, שטף דיבור גועש, וידוי של יצור-כלאיים, שטיבו לא ברור. והנה, מכל ספריו של מבנקו דווקא הספר הזה הוא שזכה להצלחה הגדולה ביותר; דווקא הוא הצליח לחדור אל לבם של הקוראים כמו גם אל לב-לבו של הממסד הספרותי. אפריקה ואירופה הצליחו להיפגש. זו נראתה לי פתיחה מצוינת לסדרה "פאריז-דָקאר".
השורשים האפריקניים של אלן מַבָּנקוּ
אלן מַבַּנקוּ נולד ב-1966 בפּוּאַנט-נוּאָר, עיר הנמל הגדולה שבקונג-בְּרָזָוויל. הוא גדל במשפחה "לא עשירה, וגם לא מאוד ענייה": על שנות ילדותו הוא מספר ברומאן 'מחר אהיה בן עשרים', סיפור מלא הומור על ילדות אפריקנית שהיתה – שוב, באופן מפתיע לאוזנינו המערביות – רגילה ומאושרת למדי. בגיל עשרים-ושתיים עזב את קונגו, עבר לפאריז, למד שם משפטים ועבד במשך עשר שנים בחברה עסקית גדולה. תוך כדי עבודתו החל לכתוב שירה, ובהמשך כמה רומאנים, ביניהם 'כחול-לבן-אדום' ו'אפריקן פסיכו'. הצלחתו הגדולה באה ב-2005, עם הרומאן 'כוס שבורה', המספר על יושביו הססגוניים של בָּאר בקונגו. שנה לאחר-מכן פירסם את 'זיכרונותיו של דורבן', שזכה גם הוא להצלחה רבה והוכתר בפרס רֶנוֹדוֹ, מהפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בצרפת. מאז נחשב מבנקו לאחד הבולטים שבסופרים הפרנקופוניים העכשוויים, אם כי הוא-עצמו ודאי היה מתנגד להגדרה זו ומעדיף להגדיר את עצמו פשוט כ"סופר צרפתי". בשנים האחרונות הוא מחלק את זמנו בין קליפורניה, שם הוא מלמד ספרות צרפתית באוניברסיטת UCLA, פאריז, שאליה הוא נוסע כדי להתרכז בכתיבה, ומולדתו קונגו, שבה הוא מבקר כמעט מדי שנה.
אחרי שסיימתי לתרגם את 'זיכרונותיו של דורבן' פגשתי את אלן מבנקו לשיחה פנים אל פנים. דיברנו על הספר, על הכתיבה ועל זהותו כסופר צרפתי, אפריקני, אפריקני-צרפתי. כמה מן הדברים שלהלן שמעתי מפיו.
את 'זיכרונותיו של דורבן' החל מבנקו לכתוב במהלך חופשה בשמורה בזימבַּבּוֶה. ההתפעלות מן הטבע ניכרת בכל דף של הספר. נסיבות הכתיבה אולי מסבירות את הצבע האפריקני המובהק של הרומאן, את הפנייה לאיזו בראשיתיוּת, שהיא כמעט נטולת פוליטיקה, היסטוריה וגבולות מדיניים. אמו, פָּאוּלין קֶנגוּאֶה, שאותה אהב אהבת נפש, היתה ממוצא כפרי, ובכל החופשות היה הילד אלן נוסע לכפר שלה. גם בעיר, היא המשיכה לעבד את חלקת האדמה שלה, ובעיקר לספר לבנה את אגדות ילדותה.
בין האגדות הללו היתה גם האגדה על הדורבן המפחיד, המשחר לקטל בלילות. זו היתה, מספר מבנקו, דרך מקובלת לזרז את הילדים לחזור הביתה וללכת לישון: אם תסתובב בחוץ, יבוא הדורבן הרשע ויירה בך את חִציו. גם מיתוס הכפיל החייתי מוטמע עמוק במסורת העממית של מערב ומרכז אפריקה: לכל ילד "נותנים" חיה, רעה או טובה, שמלווה אותו בחייו. ומעבר למיתוסים עצמם, מושרשים ברומאן הזה אמונות ודרכי מחשבה בסיסיות, המנוגדות בתכלית לדרך החשיבה המערבית ולמסורת היהודית-נוצרית: האחדות בין האדם לחיה, ובין החיים למתים.
לא רק התוכן, אלא גם הסגנון, "הקול" של הרומאן, הוא אפריקני במובהק. השפה שבה כותב מבנקו היא צרפתית, על כל המטען הספרותי העצום שלה, אך שפות ילדותו, הבֶּמבֶּה והקוֹנגוֹ, שעולות ממעמקיו להניע את כתיבתו, הן שפות שבעל-פה. הצרפתית כמו מושתלת על השפות השבטיות, שאין להן כתב משל עצמן, והקצב, כדברי מבנקו, נשאר "קצב קונגואי". מכאן אותו שטף סיפור נטול נקודות והפסקות, ואותה תחושה של שפת-כלאיים, שניסיתי כמיטב יכולתי לשמר בתרגום.
השורשים האפריקניים הם הרבה יותר מרקע אקזוטי לרומאן. הם נטועים בלב-לבו. רק דרכם, אומר מבנקו, יוכל האדם האפריקני להשתחרר באמת מכבליו. המסורת הגואלת הזו היא מסורת שמועברת בעל-פה, ובמקרה של מבנקו, מסורת שהועברה לו מפיה של האם. בעולמו מזוהה האם עם השורשים העמוקים, ועם עצם המעשה הסיפורי. "האשה היא עמוד התווך של אפריקה", הוא אמר באחד הראיונות עמו, אבל מקומה של האשה בחברה המסורתית האפריקנית עודו מוגבל מאוד, היא כלואה מאחורי הקלעים, וקולה מושתק, מושתק פשוטו כמשמעו: אסור לה לדבר בחברה. שִׁחרורה של אפריקה, אומר מבנקו, חייב לעבור דרך תיקון מקומה של האשה, ודרך ההבנה שהאם היא הבסיס לכל.
האֵם היא הכוח הטוב הבולם את האלימות והרצחנות. גם לה יש כפיל חייתי, אבל זה כפיל מיטיב – כבשה. וכאותה כבשה זקנה, כחושה וחולנית, גם עליה נגזר להסתכל חסרת-אונים בהעברת האלימות מדור לדור, מבעלה לבנה.
אפשר לקרוא את 'זיכרונותיו של דורבן' כסיפור פולקלוריסטי, ואפשר גם לראות בו משל, שכמו משלי החיות הקלאסיים של לה פונטן – או אלה שמספר מנהיג הדורבנים לחניכיו הצעירים – מבקר את חברת בני-האדם. מבנקו מתאר לנו אנשים הלכודים במעגלי הרג ואלימות שאינם נגמרים ועוברים מדור לדור. הם נתלים במסורות שאין לשנותן, אומרים עליהם ש"כך עשו אבותינו", והאנשים מאשימים את החיה שבתוכם. אבל דווקא החיה, הדורבן, היא שהופכת לאורך הרומאן לאנושית. אחרי שבמעשי הרצח הראשונים למדה, כנגד טבעה, לשנוא ולנקום, היא לומדת לחמול, להתחרט, ולבסוף גם לאהוב.