השַׁער של ג'ולייט / דורית אדרין

 

פתיחת הספר:

אני מתבוננת בי ממרחק השנים והזמן, נוטעת במהמורות הזיכרון־ושיגיונו את האשה ההיא שבתצלום מן התערוכה, מהפתיחה של התערוכה האחרונה שלה.

זאת אני. אפשרות אחת מני רבות של אני: ג'וּלייט, הציירת.

היא עומדת לבד בחדר רחב־ידיים, שרק נראה רחב־ידיים, שכן לא רואים את קצהו. בכלל, לא רואים הרבה בתצלום. לא את ציורי הענק הבורקים כמו אבני־חושן על הקירות. לא את השטיח הפרסי המזויף בצהובים ובאדומים, שהיא עומדת עליו. לא את הקרע בצד שלו, שבעלת הגלריה הסתירה בפסל נחושת של אל מרקד, או את סנדלי העקב של הציירת, שזוהרים ביהלומים מזכוכית. אומנם הדמות תופסת כמעט את כל שטח התצלום, ואף־על־פי־כן אי־אפשר להבחין בפרטיה, אלא רק בצבעיהם.

הציירת לא מסגירה את אמָנותהּ. היא לובשת שמלת תחרים לבנה וניצבת אסופה לעצמה כמו אלומה גדולה. באור גדול היא מוארת, של מַבזֵק המצלמה. אשד של אור ניתך עליה ונשפך הלאה, צובע את פניה ואת זרועותיה בלובן שַׁיִִש משונה, בבוהק שמוחק לחלוטין את כל גוֹנֵי הביניים של העור ומותיר רק את חלקיו הצבעוניים יותר - אודם השפתיים, שְׁחור העיניים, השיער שנראה כמעט כחול, קו הגבות, קו החיוך. כל אלה מודגשים כאילו צוירו על נייר לבן בצבעי פסטל. ראשה נוטה מעט הצידה ולמטה. היא מחייכת לעצמה. החיוך מרכך את בדידות התנוחה ואת קיפאונה, מצדיק אותה, יוצר אותה מחדש. באור ובתנוחה יש איכות כמעט דתית ("באמת נראה כאילו זה צולם באיזו כנסייה", אומרת תמי, אחותי, בגאווה), אך האיכות הזו קיימת בעיקר בהתרחשות הדמומה. באי־התרחשות, בעצם, ועדיין התרחשות. מוֹפע של חומר הנקרם מהאור, ולהיפך. דבר אינו מפר את אקראיות התצלום, את נדיפוּת המחשבה שבו. היעדר הצללים מקנה תחושה של זֶנית, של נקודה שהמציאות מאזנת בה את עצמה בין הזמנים, לפני שתישמט לכיוון אחר, נגדי, לחיים אחרים בתכלית.כפי שאכן קרה.

אני מסירה את התצלום מלוח השעם. הוא נטול יומרות אמנותיות, או מקצועיות. כשחיפשתי את עצמי לַציור המשפחתי שלי, בחרתי בתצלום הזה, אחד מרבים שצילמה תמי בערב ההוא ולכדה בהתגנבות פשוטה את מה שהוצאתי את נפשי למצוא. אני מביטה בי כעת מבעד לפריזמת השנים שחלפו, מרכיבה את מחילתן כמו משקפיים, או עוטה אותן כמו כסיות קסם שבאמצעותן ניתן לתפוס את מה שחומק תדיר, את מה שנעדר צורה. הרי כבר אז ידעתי שזו פתיחה אחרונה. בניגוד להכרזות החוזרות־ונשנות שלי בכל פתיחה, שמכאן ואילך אני מושכת את ידי אחת ולתמיד מתערוכות ומכל מה שנלווה להן, ידעתי הפעם בוודאות, שאותו צעד ראשון במסע הארוך לעֵבר אותו ציור, ציור שיהיה כל הציורים, כבר החל.

בתצלום הבא, כמו בשאר התצלומים, אני מופקעת מבדידותי, משתדלת להקשיב לאנשים שהתקבצו סביבי פתאום, מנסה להבין מה הם אומרים. לא הכרתי אותם, וגם לא את כל האחרים שהסתובבו תועים ופזורי־נפש בגלריה עם כוסית קלקר ריקה ביד ושאלו אותי מדי פעם אם אני יודעת איפה הכיבוד. לא היה לי מושג מי הם, ולהם לא היה צל של מושג מי אני. הם באו בעסקת־חבילה עם הגלריה. וכמו בכל הפתיחות, גם פה פילסתי את דרכי בשקט מהוּסֶה, שלא היה אלא מלל לחשני מתמשך, ואחת לזמן־מה נאלצתי לשאול: מה אמרת? סליחה, לא שמעתי, מה אמרת? בעודי מחפשת את אמא ואת יריב. בדרכי לגג תפסה אותי עיתונאית נמרצת וקפוצת שפתיים. היא ירתה את שאלותיה בצרורות ורשמה את דברי באדיקות, לְכַתָּבה שלא תתפרסם.

ידעתי את כללי המשחק, אבל כפרתי בהם. לא התחשק לי לפתוח את אריזת הפתיחה בפעם הזאת. לא היה בתוכה כלום מלבד הבטחות והבטחות. הן נבטו, פרחו, וקמלו באותו הבל פה שנתן אותן, כמו אותם דיאלוגים מקוטעים, שנערכו למראית־עין בנינוחות, אבל רק למראית־עין, וכמו השיחות על אמנות, שנפשי נקעה מהן מזמן, והדיונים הארכניים על ציירים אחרים ועל תוכניות לעתיד.

ארשת של לֵאוּת ושל ויתור ניכרת בבירור על פני בתצלום הבא, שצילמה תמי כשהייתי בדרכי לגג. לאן את הולכת, הטיחה בי עדנה, בעלת הגלריה, שתרה אחרי מלאה טענות ומורת־רוח על התנהלותי. קודם עמדה ליד הפתח רק דקות ספורות, ואז נעלמה. תמי לקחה על עצמה את התפקיד, קיבלה את פניהם של הבאים במקומה ובמקומי, ופטרה אותי מחובת הנוכחות. אבל היתה חסרת־סבלנות לעמוד שם זמן רב מדי. המצלמה היטלטלה על צווארה והאצילה לה תפקידים ואחריות, שאותם מילאה להפליא. הארעיות נקלטה במצלמתה כאילו תוכננה עד לאחרון היבטיה ("את זוכרת למי שייך חצי הגב הזה?" "מאיפה נכנסה היד הזאת לתצלום? אני לא זוכרת שצילמתי את זה. מה זה בכלל, יד או רגל?") – כך אפילו בשעה שצופפה חבורה מקרית סביבי והשתהתה דקות ארוכות לסדר אותם לפי הגובה ולתפוס פוזה מתאימה. גם אז הצליחה תמי איכשהו לתפוס את המקרי הנעתר, לגלות את המצוי־מעבר־למראה, יצרה דמויות בטשטוש של תנועה בגלל זיע יד עצבני או קוצר־רוח מצד המצולמים. לאחר זמן־מה נטשה איפוא את עמדתה והסתובבה בין האנשים כמו חמנייה גדולה בחצאיתה הצהובה ובצעיפיה השחורים, כיוונה אותם למטה, לנישַׁת המרתף, שבה נמצאו בורקסים ועוגות שאפתה. לאחר זמן־מה שבה עם נשים אחדות והצביעה עלי בגבותיה. זאת הציירת, שמעתי אותה מספרת להן כל־מיני פרטים עלי. פרט לאשה אחת, דקה ועקומה כמו ענף, שהתעטשה ללא־הרף בשקט, בזעזועים קטנים, נעצו בי כולן את עיניהן וחייכו לעברי במנוד־ראש. נרגשת עד עצמותיה נחפזה לבשר לי: "נראה שזה מתקתק כמו שצריך", ובתוך כך הפרישה לעצמה מַעֲשֵׂר מכל מחמאה: טוב שאני פה לעזור לך, טוב שהכנתי את העוגיות שומשום, טוב שהבאתי מצלמה, טוב ששלחתי הזמנות לחברות שלי, אחרת לא היו פה אנשים. אני מספרת עלייך לכולם כי אין לך בכלל יחסי־ציבור, מה היית עושה בלעדי, שאלה־קבעה ופשטה אלי את עיניה החומות כמו קבצנית. לפתע נזכרה, חָבקה במבט דאגני את הגלריה, למה רות לא באה, שאלה, היא היתה בטוחה שהזמנתי אותה. ומה עם יריב, ולמה אמא לא הביאה איתה את אבא. כשיצאתי החוצה לעשן, הלכה אחרי נוגסת בעקבי. מה קרה, ג'וּלי, שאלה בתרעומת, למה את מתנהגת כאילו לא מדובר בך ובתערוכה שלך. יום קודם היתה לה הרגשה שהתערוכה הזאת הרת־גורל: אולי זה מה שיסדר לך קצת את החיים, אמרה לי ופניה התעוותו כמו בשעה שהיא נוהגת במכוניתה. גם עכשיו הגביהה מעט את פניה ושירבבה את צווארה קדימה בריכוז: אולי הלילה תצאי מפח־הזבל של החיים, טפחה על שכמי, תפרגני לעצמך.

---

'השַׁער של ג'ולייט' מאת דורית אדרין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2012.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>