"אלוהים הוא בכיין, הוא פחדן" 

מנחם פרי

עם צאת 'קַין' של סאראמאגו מספר מנחם פרי פרק נוסף מזיכרונות 'סימן קריאה': כיצד התגלגלה הסערה סביב השיר "תפילין" של יונה וולך להפרת-חוק מכוונת של פרי עצמו.

"הסיפור נגמר, לא יהיה עוד מה לספר", כתב סאראמאגו בסוף הרומאן האחרון שלו 'קַין'. אלה שבע המלים האחרונות שפירסם בחייו בטקסט ספרותי; כעבור חודשים אחדים נפטר. אבל "ידוע בוודאות", מבטיח לנו סאראמאגו, שאף כי הסיפור נגמר, קין ואלוהים עודם מתווכחים, עודם טוענים זה נגד זה.   סאראמאגו לא החמיץ שום הזדמנות לאורך חייו כסופר להתריס נגד אלוהים, ומי אם לא ממשלת פורטוגל, ארצו-מולדתו, פעלה נמרצות (ללא הצלחה) כדי למנוע ממנו לקבל את פרס אירופה על 'הבשורה על פי ישו' – רומאן שמתאר את אלוהים כמניפולטיבי, ציני ומחושב, תאֵו שלטון ודם קורבנות. בעקבות השערורייה עזב סאראמאגו את פורטוגל  ועבר להתגורר באי לאנזרוטה.   הופעתו של 'קין' בתרגום עברי, וחששות שהביעו כמה קוראים ראשונים, הזכירה לי נשכחות מלפני כמעט שני עשורים. כמובן, אף אחד מן החוששים הללו לא אמר שהוא-עצמו הזדעזע מהתבטאויותיו של קין-סאראמאגו נגד אלוהים. כולם דיברו רק בשם אחרים: יהיו מי שייפגעו...         לבשֵׂם את אוויר העולם   השיר "תפילין" של יונה וולך, שנדפס ב-1982, עורר סערה ציבורית רבתי: קוראים זעמו, מכתבי איום נשלחו. בסוף 1983 הגיע מסע ההזדעזעות לשיאו. מרים תעסה-גלזר, סגנית שר החינוך בממשלת בגין, כינתה את וולך בעיתונות "בהמה מיוחמת", ובכך זכתה לחיים ארוכים בזיכרון: איש אינו זוכר לגביה שום דבר נוסף. "אם פרי חושב עצמו לבן תרבות, אז אני לא יודעת מה זה תרבות", אמרה סגנית השר. "אלה נציגי התרבות של היום, ואנחנו כולנו אוכלים אותה". אמנם השיר של וולך התפרסם ב'עיתון 77', אך משום-מה זיכו המתקיפים את 'סימן קריאה' בפרסומו.   בסוף אותה שנה קיימה הכנסת דיון מיוחד, לבקשתו של חבר-הכנסת חיים דרוקמן, בנושא: "פגיעה בערכי היסוד של היהדות", וגם שם כיכב השיר "תפילין", יחד עם מחזות של חנוך לוין ועם שירו של יצחק לאור, "שיר במטוס", שהתפרסם ב'סימן קריאה' ("אני חוזר אל הארץ שפעם באמת אהבתי"...). "תפקיד האמנות לבשֵׂם את אוויר העולם ולא לזהם אותו", קבע דרוקמן. עיתונה של אגודת ישראל, 'שערים', קרא להפעיל את החוק ואת המשטרה נגד יונה וולך ויוצרים מסוגה, ואנחנו עדיין לא הצלחנו להבין על סמך איזה סעיפים בחוק.   [צילום: מיכה קירשנר]     ציוץ בתחום שמיעתו של פלוני   רק בתחילת פברואר 1984 נפתרה התמיהה, באמצעות מזכירו של נשיא המדינה. תיאטרון חיפה העלה מחזה מתורגם מאת מרטין שרמן, "משיח", על שבתאי צבי, ונשיא המדינה חיים הרצוג תבע מן התיאטרון למחוק מן המחזה משפט אחד, רפליקה של דמות בתיאטרון נגד אלוהים.   הטלוויזיה בישרה על כך במהדורת החדשות של יום שישי, ובמהדורה של מוצאי-שבת כבר הוקרא מברק שנשלח לנשיא מטעם מועצת המערכת של הרבעון 'סימן קריאה'. היו חתומים עליו אסא כשר, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ואנוכי. לא נשמר בידי העתק של המברק הארוך מאוד, מצאתי רק את הטיוטה, ובין השאר נאמר בה: "היום שבו הפעלת את מלוא כובד השפעתך כדי למחוק רפליקה של דמות בדיונית על בימת התיאטרון הוא יום שחור לתרבות הישראלית ולחופש הביטוי".   תשובת הנשיא לא איחרה להגיע. אחת ממזכירות בית הנשיא קראה באוזני בטלפון קומוניקט מטעם הנשיא בעניין חופש היצירה אל מול פגיעה ברגשות דתיים – קומוניקט שכלל ציטוט מפורט של סעיף מחוק העונשין. והחוק הזה הוזכר גם בתשובה של הנשיא (באמצעות מזכירו האישי) שהגיעה בדואר, לאמור: "אין הנשיא רואה בהתערבותו פגיעה בחופש הביטוי, באשר חופש זה אינו יכול להיות שרירותי והוא חייב להימנע מפגיעה ברגשות דתיים. גם הכנסת הכירה בכך בחוק העונשין (סעיף 173)"...   חברי כנסת שסיפרתי להם על כך (שולמית אלוני, יוסי שריד) התעקשו שאין שום סעיף כזה בחוק, אך לאחר חיפושים, הסתבר שדווקא יש, ועוד מימי ממשלת רבין הראשונה, סעיף שמן-הסתם התקבל בתמיכתם של שלושה ערים ושניים ישֵׁנים. חוק העונשין תשל"ז (1977) אומר חד-וחלק: "העושה אחד מאלה דינו מאסר שנה: מפרסם דבר דפוס, כתב-יד, תמונה או דמות שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים; מביע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים".   לפי פסיקת בג"ץ בעניין מחזהו של עמוס קינן, "חברים מספרים על ישו" – כך הסבירה לי המזכירה מבית הנשיא – לא משנים ההקשר וסוג המבע. גם סופר ששם דברים בפי דמות בדויה אמור להיתבע, שכן מה שקובע הוא הרושם שהדברים עלולים לעורר בלבו של בעל האמונה הדתית.   על כל פנים, התחוור לי כי די שאשמיע ציוץ ממושך כשמישהו מזכיר את אלוהים (השמעת קול בתחום שמיעתו של פלוני) וכבר דיני שנת מאסר. ליונה וולך אין שום סיכוי.       ללכת לכלא בגלל שיר של אורי צבי גרינברג   הבנתי שגם לי עצמי אין שום הגנה מפני החוק הזה ובלבד שאקריא ברבים שורות של ברנר, או של ביאליק. "סלחו לי עלובי עולם, אלוהיכם עני כמותכם... ירדתי מנכסי... ירימו נא אגרוף כנגדי... ויפוצצו את השמיים וכסאי באגרופם", שׂם ביאליק בפי אלוהים ב"בעיר ההריגה". יש בהן, בשורות האלה, ממש הסתה למרד נגד אלוהים, ובזמנו הן אכן נפסלו על-ידי הצנזור של הצאר הרוסי, המומר ישראל לנדוי מפטרבורג.   אבל תחת שלטון הליכוד העדפתי להיכלא במשך שנה בגלל שיר של אורי צבי גרינברג. בינואר 1984 הוציא בית הספרים הלאומי מהדורה חדשה של הקובץ 'אימה גדולה וירח' של גרינברג, ובו אחד משיריו החזקים ביותר, "קפיצת הדרך", שמופיעות בו השורות הבאות:   היש אלוהים לָן שטוב הוא מטיטוּס ומִנִי סוֹלדַטִים על מפתני גבולות? אם ישנו – הוא בכיין ופחדן       וטוב לו, כלסבא החולה,       המחבוא בין עבים מאימת פוגרומים בעַיְרוֹת ישראל. מה שייך: אלוה! הֵי, בכיין ופחדן יְהוָֹה שלנו... לוּ ידע שאפשר לרדת אלינו לשַׁבֵּר צְמָאו ולחזֵק       גוף בלה בדם מן היקב העברי בַּהפקר, וירד גם הוא להשׁתכר כגוי פה,       וסיפֵּר לגויים כי אב הוא לכריסטוס... וציווה גם הוא לָן, כאותו הרוכב,       ללקק את פי-הטבעת לסוסיו באמצע העולם!   [אורי צבי גרינברג]   אם כן, אלוהים לפי גרינברג אינו טוב מטיטוּס, הוא פחדן ובכיין, והיה רוצה לחזק את גופו הבלה בשתיית דם של יהודים, להשתכר כגוי, לספר לגויים שהוא אביו של ישו ולצוות למאמינים ללקק את פי הטבעת של סוסיו. המאמינים היהודים הם כמי שמלקקים את פי-הטבעת האמור ומתפללים אל אלוהיהם בשבת בפה מלוכלך (כך בהמשך השיר). אם דברים אלה אינם עלולים לפגוע ברגשותיו הדתיים של פלוני, אינני יודע מה כן. ולכן, אם אקריא את השיר בפורום פומבי, בתחום שמיעתם של פלונים רבים, דיני שנת מאסר, ואת התא, אם יתמזל מזלי, אוכל לחלוק עם מנכ"ל בית הספרים הלאומי.   הקראתי איפוא קטעים משירו של גרינברג (לצד שורות מ"בעיר ההריגה" של ביאליק) בגלי צה"ל – פורום ממלכתי מכובד – בתוכניתו של מולי שפירא "בילוי נעים". גם פירסמתי את השיר בתוך מאמר בשם "אלוהים הוא פחדן" בשבועון 'כותרת ראשית' היוקרתי, בעריכתם של נחום ברנע ותום שגב. אבל גולת הכותרת היתה הופעה ביום שבת, בבוקר ה-11 בפברואר, ב"שבת תרבות", על הבמה של התיאטרון הקאמרי.   ב"שבת תרבות" ריאיין באותם ימים דן מרגלית, אחת לשבוע, אנשי ציבור ואנשי תיאטרון, ואולם הקאמרי היה מתמלא מפה אל פה. אורי עופר, מנכ"ל התיאטרון, ניאות להעמיד לרשותי את הבמה בפתח האירוע.   בטרם היום המיועד הודעתי למפקד מחוז תל-אביב במשטרה כי אני עומד להפר את חוק העונשין בפרהסיה, וכי שומה עליו להפעיל את המשטרה כדי למנוע ממני לבצע את זממי. אין זו הפעם הראשונה שאני מפר את סעיף 173, כתבתי לו, ומניתי את ההקראה מביאליק ומגרינברג בגל"צ, ואת הפרסום ב'כותרת ראשית', ואף צירפתי, לתועלתו, פרפראזה מפורטת של קטעי השירים המרשיעים. מכתב האקספרס ששיגרתי למשטרה בשבעה בפברואר הועבר גם לעיתונות, וקטעים ממנו פורסמו. מיד החלו עיתונאים לטלפן למפקד המחוז כדי לשמוע ממנו מה בדעתו לעשות, ובתשובה נאמר להם ש"העניין בבדיקה".   בשבת עליתי בהתרגשות רבה על במת הקאמרי ודיקלמתי את שירו של גרינברג, לא לפני שהסברתי לקהל כי בהקראתו אני עובר על החוק. מאחורי, על הבמה, ישבו דן מרגלית וגאולה כהן, המרואיינת הראשונה, אשר בתום הקריאה התרעמה עלי שגררתי משורר גדול כגרינברג למופע ליצני שאמור לפגוע בו. לאכזבתי הרבה, שום שוטר לא נראה באולם.   שלושה חודשים עיינו המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה בנושא והתלבטו מה לעשות בי. היועץ המשפטי היה אז יצחק זמיר, בעתיד שופט עליון. לבסוף הוחלט בעצה אחת, "על דעת המשטרה והיועץ המשפטי לממשלת ישראל", שאין "עניין לציבור" בקולות שהשמעתי. זה המכתב שקיבלתי, והתפרסם בעיתונות: