על סקוט פיצג'ראלד 

ארנסט המינגווי (מאנגלית: גדעון טורי)

אנו מביאים כאן קטעים אחדים מתוך ספרו של ארנסט המינגווי 'חגיגה נעה', שמספר על היכרותו של המינגווי עם סקוט פיצג'ראלד. גדעון טורי תירגם שלושה פרקים מן הספר לחוברת 5 של כתב-העת 'סימן קריאה' לכבוד צאתו של 'גטסבי הגדול', בתרגומו, בספרי סימן קריאה. בקטע הפותח להלן, התלוש כאן מהקשרו, משוחחים פיצג'ראלד והמינגווי בבית-קפה בפאריז בשנת 1925, כחודש לאחר צאתו לאור של 'גסטבי הגדול', וזמן קצר לאחר שהתוודעו זה לזה. פיצג'ראלד היה אז בן 29 בערך, והמינגווי – בן 26.

[...] סקוט דיבר בזלזול אבל בלי מרירות על כל מה שכתב, וידעתי שספרו החדש הוא ללא ספק טוב מאוד אם הוא מסוגל לדבר בלי מרירות על מגרעותיהם של ספריו הקודמים. הוא רצה שאקרא את ספרו החדש, 'גטסבי הגדול', ברגע שיקבל בחזרה את העותק האחרון והיחיד שברשותו ממישהו שהשאילוֹ לו. משמיעת דבריו על הספר אי-אפשר היה לדעת עד כמה הוא טוב, פרט לכך שהוא חש לגביו אותה ביישנות שחשים כל הסופרים הלא-יהירים בשעה שהם יוצרים משהו משובח באמת, ואני קיוויתי שהוא יקבל את הספר במהרה, כדי שאוכל לקרוא אותו.   [...] יום או יומיים אחרי הטיול [טיול משותף של השניים לליון, שבמהלכו התנהג פיצג'ראלד באופן שהיה בלתי-נסבל בעיני המינגווי] הביא לי סקוט את ספרו. היתה לו מעטפת צעקנית, ואני זוכר שבאתי במבוכה לנוכח האלימות, הטעם הקלוקל והמראה החלקלק שלה. היא נראתה ככריכה לספר מדע בדיוני גרוע. סקוט אמר לי שלא אתן לה להרתיע אותי, ושהיא קשורה ללוח-מודעות העומד על דרך בלוֹנג-איילנד, שיש לו חשיבות בסיפור. הוא אמר שקודם מצאה המעטפת חן בעיניו ועכשיו לא. הסרתי אותה כדי לקרוא את הספר.   [גטסבי הגדול: עטיפת המהדורה הראשונה]   כשסיימתי את הספר ידעתי שלא חשוב מה סקוט עושה, או איך הוא מתנהג; עלי לדעת שהדברים דומים למחלה ולסייע לו כמיטב יכולתי ולהשתדל להיות חבר טוב. היו לו הרבה חברים טובים, יותר מאשר לכל אדם שהכרתי. אבל אני התגייסתי כחבר נוסף, בין אם אוכל להביא לו תועלת כלשהי ובין אם לאו. אם הוא היה יכול לכתוב ספר משובח כמו 'גטסבי הגדול', הייתי בטוח שיוכל לכתוב ספר טוב ממנו אפילו. עדיין לא הכרתי את זלדה, ולכן לא ידעתי מה הם הכוחות האיומים שניצבו נגדו. אבל היינו עתידים לגלות במהרה.   סקוט פיצג'ראלד הזמין אותנו לאכול ארוחת-ערב עם אשתו זלדה ועם בתו הקטנה בדירה המרוהטת ששכרו ברחוב טלזיט 14. לא זכור לי הרבה על הדירה, פרט לכך שהיא היתה קודרת וחסרת אוויר, ופרט לכך שלא היה בה שום דבר שנראה שייך להם מחוץ לספריו הראשונים של סקוט כרוכים עור כחול בהיר והכותרות שעליהם מוזהבות. סקוט הראה לנו גם ספר-חשבונות גדול שכל הסיפורים שפירסם רשומים בו שנה אחר שנה, עם המחירים שקיבל תמורתם, וכן הסכומים שקיבל תמורת כל מכירה לקולנוע, ומספרי המכירה והזכויות של ספריו. כולם היו רשומים בקפדנות רבה כביומן-אונייה, וסקוט הראה אותם לשנינו בגאווה לא-אישית, כאילו היה האוצֵר במוזיאון. סקוט היה עצבני ומסביר-פנים, והראה לנו את חשבונות רווחיו כאילו היו מראה-נוף. לא היה שם כל נוף.   זלדה היתה שרויה בדכדוך כבד שלאחר שתייה. הם היו במונמארטר בלילה הקודם, ורבו מפני שסקוט לא רצה להשתכר. הוא החליט, כך אמר לי, לעבוד קשה ולא לשתות, וזלדה התייחסה אליו כאילו הוא משבית שמחות או הורס הנאות. אלה היו המלים שהטיחה כלפיו, והוא העלה האשמת-נגד, וזלדה היתה אומרת: "אני לא. לא עשיתי שום דבר כזה. זה לא נכון, סקוט". אחר-כך כאילו היתה נזכרת בדבר-מה וצוחקת באושר.   [הפיצג'ראלדים: סקוט וזלדה]   סקוט נהג כמארח מושלם, ואנחנו אכלנו ארוחת-ערב גרועה מאוד שהיין הרנין אותה קצת, אבל לא הרבה.   לזלדה היו עיני נץ ופה דקיק, ומנהגים ומבטא מירכתי-דרום. אם התבוננת בפניה, יכולת לראות את נפשה עוזבת את השולחן ויוצאת למסיבת הלילה וחוזרת, ועיניה אטומות כעיני חתול ואחר-כך שבעות רצון, ושביעות הרצון היתה מתגלית לאורך הקו הדקיק של שפתיה ונעלמת אחר-כך. סקוט נהג כמארח עליז וטוב, וזלדה הביטה בו וחייכה מאושרת בעיניה, וגם בפיה, שעה שלגם מן היין. למדתי להכיר חיוך זה היטב. פירושו היה שהיא ידעה שסקוט לא יוכל לכתוב.   זלדה קינאה בעבודתו של סקוט, וכאשר התוודענו אליהם לבש הדבר תבנית קבועה. סקוט היה מחליט לא ללכת למסיבות שתייה הנמשכות עד-אור-הבוקר, ולהתעמל קצת בכל יום ולעבוד בצורה קבועה. הוא היה מתחיל לעבוד, ובשעה שכבר עבד היטב היתה זלדה מתחילה להתלונן כמה משועממת היא ולמשוך אותו למסיבת שיכורים נוספת. הם היו רבים ואחר-כך מתפייסים, והוא היה מפיג את האלכוהול בטיולים רגליים ארוכים אתי, ומחליט שהפעם יעבוד באמת וייצא מייד לדרך. ואז היה הכל מתחיל מחדש.   הוא ניסה תמיד לעבוד. בכל יום היה מנסה, ונכשל. הוא תלה את הכישלון בפאריז, העיר שאין כמוה בעולם לסופר לכתוב בה, והוא חשב תמיד שחייב להיות מקום אחר שבו יוכלו הוא וזלדה לנהל שוב חיים טובים ביחד.   [גטסבי הגדול: הספריה החדשה, 1999]   ניסיתי להביא אותו לכתוב את הסיפורים שלו בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, ולא לתחבל אותם כך שיתאימו לנוסחה כלשהי, כשם שהסביר לי שהוא עושה.   "כתבת עכשיו רומאן משובח", אמרתי לו. "ואסור לך לכתוב זבל".   "הרומאן לא נמכר", אמר. "אני מוכרח לכתוב סיפורים, ואלה צריכים להיות סיפורים שאפשר למכור".   "כתוב את הסיפור הטוב ביותר שאתה יכול לכתוב, וכתוב אותו בצורה ישרה ככל שתוכל".   "זה מה שאני מתכוון לעשות".   אבל כפי שהתנהלו הדברים, היה לו מזל אם בכלל הצליח לבצע עבודה כלשהי.