מוּרם מעפר / ז'וזה סאראמאגו
ז'וּאַוּ
מַאוּ־טֶמפּוּ חזר לכלא אַלְז'וּבֶּה, כעבור ימים אחדים העבירו אותו לקָאשִׁייָאש,
והחדשות האלה יגיעו לבסוף למוֹנטֶה לאוורֶה. יהיו מכתבים הלוך־ושוב, הכל יתואם
לפרטי־פרטים בין פַאוּשׁטינָה לז'וּאַוּ מַאוּ־טֶמפּוּ, כי הדברים האלה הם לא משחק
ילדים, כשמישהו בא מרחוק ואמור להיות במקום מסוים בשעה מסוימת, צריך שהכל ידפוק
בדייקנות, גם אם הפגישה אינה חשאית, גם אם המשטרה עצמה פותחת את הדלת ואומרת, אפשר
להיכנס, צריך להביא בחשבון הרבה תקלות, ממוֹנטֶה לאוורֶה לוֶנדאש נוֹבאש בעגלה,
אחר־כך מוֶנדאש נוֹבאש לבָּארֵירוּ ברכבת, מי יודע אם לא בקרון שנסעו בו ז'וּאַוּ
מַאוּ־טֶמפּוּ ולֵיאַנְדְרוּ לֵיאַנְדְרֶש, ועכשיו הסירה, זו הפעם השנייה
שפַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ רואה את הים, הנהר הענקי הזה, ובהמשך שוב ברכבת עד
קאשִׁייָאש, והים פתאום הרבה יותר גדול, אוי חברה יקרה, זה ממש ים, והחברה שחיכתה
לה בטֶרֵירוּ דוּ פּאסוּ, אשה שחיה בעיר, חייכה בהבנה ובחביבות נוכח הידע הדל הזה
ואמרה שאכן, זה הים, אבל הסתירה שהיא־עצמה בּוּרה ואינה יודעת מהו ים באמת, ודאי
לא פתיחת הזרועות הצנועה הזאת בין שני מגדלים, אלא געגוע ניגר ואינסופי, ערבול
מתמשך של נחשולי זכוכית וקצף, מוצקוּת מינרָלית מתרככת וקופאת, מְקום הדגים
הגדולים ותוּגת הספינות הטרופות, שירה.
אכן, מי שיודע,
אינו יודע הכל, והחבֵרה של פַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ ידעה איפה לרדת מהרכבת
בקאשִׁייָאש, אבל לא ידעה איפה בית־הסוהר, היא אינה רוצה להודות שאינה יודעת ופונה
בכיוון מסוים, זה צריך להיות בצד הזה, נזכור שאנחנו באוגוסט, החום יוקד בשעה הזאת,
שכבר הולכת ומתקרבת לשעה שנמסרה ושוננה בעמל רב, שעת הביקור, והיה עליהן לשאול
מישהו שעבר, והתברר להן שטעו בדרך, והן חזרו על עקבותיהן, מעוצבנות, ופַאוּשׁטינָה
מַאוּ־טֶמפּוּ חלצה את נעליה ונשארה בגרביים, כי רגליה לא היו מורגלות ללחץ, וכאן
הרחמים נכמרים, נהיה חסרי־לב אם נצחק מהמראה הזה, אלה הַשפָּלות שאחר־כך צורבות את
הזיכרון כל החיים, שכן מרוב חום היה האספלט מרוכך, וכבר בצעדים הראשונים נדבקו
אליו הגרביים, וככל שפַאוּשׁטינָה משכה, הם נמתחו יותר, זה ממש קטע מקרקס, הכי
מוצלח בעונה, די, די, אמו של הליצן נפטרה, וכולם בוכים, הליצן לא מצחיק, הוא המום,
וגם אנחנו, עומדים לצידה של פַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ ומשמשים כפרגוד כדי שהחברה
שלה תעזור לה להוריד את הגרביים, בצניעות, כי הביישנות של אשה שהיה לה בחייה רק
גבר אחד היא בלתי־מתפשרת, ועכשיו היא הולכת יחפה ואנחנו חוזרים הביתה, ואם מישהו
מאיתנו מחייך, זה חיוך של רוך. אבל כשתגיע פַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ למצודה יהיו
כפות רגליה פצועות, והיא תחמיר את מצבן עוד יותר כשתנעל את הנעליים בלי גרביים,
רחמנות, הן שחורות מהאספלט ושותתות דם מהפצעים, כה קשים חיי העניים.
המבקרים הלכו, שעת
הביקור עברה, ואל ז'וּאַוּ מַאוּ־טֶמפּוּ לא בא איש, וחבריו מקנטרים אותו, ליצנות
גברית מטופשת, היא לא רוצה לדעת ממך, לְדָבר כזה לא ציפית, בעוד שבשער ניסתה
פַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ המסכנה להיכנס, זה המקום שכאן הבעל שלי, שאלה, קוראים
לו ז'וּאַוּ מַאוּ־טֶמפּוּ, ומי שהיה בשער ענה, מבודח, האיש שאת מחפשת לא כאן,
ואחֵר הוסיף בלגלוג, אז מה, בעלך הגיע לכלא, ככה הם מתבדרים, לאנשים האלה יש חיים
מונוטוניים, הם אפילו אינם אלה שמכים את האסירים, אחרים מכים אותם, אבל
פַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ אינה מבדילה, כן, הוא כאן, אתם הבאתם אותו הנה, אז הוא
צריך להיות כאן, והזעם היה של פשוש, החרון היה של תרנגולת, ההסתערות היתה של טלה,
שום דבר רציני, אבל לבסוף החל האיש לדפדף בפנקס ואמר, את צודקת, הוא כאן, באולם
שש, אבל את כבר לא יכולה לבקר, שעת הביקור עברה. התפרצות הבכי של פַאוּשׁטינָה
מַאוּ־טֶמפּוּ מוצדקת. זהו עמוד שמתמוטט, אנחנו רואים כיצד הוא נסדק והשברים
נופלים, ורגלי העמוד הזה, שבא מן הלטיפונדיה, פצועות, עכשיו היא יכולה לבכות גם על
זה, על כל מה שסבלה בחיים ועוד תסבול, זה הזמן להזיל את כל הדמעות, תפריזי אם את
יכולה, פַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ, תמררי בבכי, אולי תצליחי לגעת בלבם של דרקוני
הברזל האלה, או אם אין להם לב, אולי לא ירצו שיטרידו אותם, ומאחר שאת אשה מסכנה,
הם לא יסלקו אותך החוצה באלימות, אז תבכי, תדרשי לראות את בעלך, תשתקי כבר, אשה,
אני הולך לראות אם אפשר לפתוח חריג, וזו שפה שפַאוּשׁטינָה מַאוּ־טֶמפּוּ אינה
מבינה, מי יודע, אולי לבית־הסוהר הזה קוראים חריג, ויפתחו אותו בשביל שאני אראה את
הבעל שלי. בסוף מגיעים ליעד גם בדרכים משובשות, כל זה לא היה שווה יותר מחמש דקות,
אבל הגעגועים הרבים הסתפקו בהן, כי לא יכלו לקבל יותר, הנה בא ז'וּאַוּ
מַאוּ־טֶמפּוּ כולו תקווה, כי חבריו אמרו לו, זאת בטח אשתך, ואכן זו היא,
פַאוּשׁטינָה, ז'וּאַוּ, והם מתחבקים, זו בוכה וזה בוכה, והוא רוצה לדעת מה שלום
הילדים, והיא רוצה לדעת מה שלומו, וכבר חלפו שלוש דקות, הבריאות שלךָ בסדר, ואת,
איך הסתדרת, השגת עבודה, ומה עם גְרָאסינדָה, ואָמֶלְיָה, ואַנטוֹנְיוּ, הם בסדר,
אבל אתה רזה יותר, תיזהר שלא תחטוף מחלה, חמש דקות, להתראות, להתראות, תמסרי שאני
מתגעגע, כל־כך מתגעגע, אחר־כך נתאם שתבואי עוד פעם, עכשיו אני יודעת איפה זה ולא
אלך לאיבוד, וגם אני לא אלך לאיבוד, להתראות.
---
'מוּרם מעפר', ז'וזה סאראמאגו, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, אפריל 2015.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.
לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>
|