פתיחת הסיפור "האשה הנואפת":

זה זמן חג זבוב כחוש בתוך האוטובוס, אף שחלונותיו היו מורמים. בולט בחריגותו, הלך ושב בלי קול, במעוף מותש. ז'אנין איבדה לרגע את עקבותיו, ואז ראתה אותו נוחת על כף ידו הדוממת של בעלה. היה קר. הזבוב נרעד לכל מתך של רוח חולית שחרק אל השמשות. באור הקלוש של הבוקר החורפי היטלטל הרכב בשאון פח וצירים, ונסע לאטו, מתקדם בקושי. ז'אנין הביטה בבעלה. ציצות השיער המאפירות של מַרסֶל השתפלו על מצחו המכווץ, ואפו הרחב ופיו העקום שיוו לו מראה של סָטיר זָעֵף. עם כל מהמורה של הכביש הרגישה אותו מתנער ונחבט כלפיה. אחר־כך שב ושמט את חזהו הכבד על רגליו הפשוקות, בהה קדימה ושוב דמם, נעדר. נראו פעילוֹת רק כפות ידיו הגדולות, החלקות, שהתקצרו עוד יותר בגלל גופיית הפלנל שביצבצה משרוולי החולצה וכיסתה את הפרקים. הן החזיקו מזוודת בד קטנה, שהיתה מונחת בין ברכיו, ולפתו אותה כה בכוח, שהיה דומה כאילו אינן חשות בצעדיו המהוססים של הזבוב.

פתאום נשמעה בבירור יללת הרוח, והערפל המינרלי שהקיף את האוטובוס נעשה סמיך עוד יותר. החול חבט בשמשות חופנים־חופנים, כאילו השליכוהו ידיים לא־נראות. הזבוב הרטיט כנף שברירית, התכופף על רגליו והתעופף. האוטובוס האט, כעומד לעצור. אז נדמָה שהרוח שוככת, הערפל התבהר קצת והרכב שב והאיץ. פרצות של אור נפערו בנוף השקוע באבק.

שניים־שלושה דקלים שדופים וסחופים, שנראו רקוּעים במתכת, הבליחו מבעד לשמשה ונעלמו בן־רגע.

"איזו ארץ!" אמר מרסל.

האוטובוס היה מלא ערבים, שהצטנפו בגלימות הבּוּרנוּס שלהם ונראו ישֵׁנים. חלקם אספו את הרגליים אל המושב והתנודדו עם טלטלות הרכב עוד יותר מן האחרים. ככל שחלף הזמן העיקו שתיקתם ואדישותם על ז'אנין; היא הרגישה כאילו היא נוסעת עם בני־הלוויה האילמים האלה כבר ימים על ימים. אולם האוטובוס יצא לדרך רק באותו בוקר, עם שחר, מן התחנה שבה מסתיימת מסילת הרכבת – וזה לו שעתיים שהוא מתקדם בבוקר הקר, במישור זרוע אבנים, שומם, שקוויו הישרים נמתחים, או לפחות נמתחו בתחילת הנסיעה, עד לאופקים אדמדמים. אלא שהרוח התגברה ובלעה בהדרגה את המרחבים העצומים. מאותו רגע ואילך לא ראו עוד הנוסעים דבר; זה אחר זה השתתקו והפליגו בדממה במעֵין לילה לבן; מעת לעת מחו את השפתיים והעיניים, שנצרבו מן החול שחדר לרכב.

"ז'אנין!"

היא ניתרה לשמע קריאתו של בעלה. שוב חשבה עד כמה השם הזה, צורת ההקטנה של ז'אן, מגוחך לגבי מישהי גדולה וחסונה כמוה. מרסל רצה לדעת איפה הארגז הקטן עם דוגמאות הבד. היא גיששה ברגלה בחלל שמתחת למושב ונתקלה בעצם כלשהו, שהחליטה כי הוא הארגז. היא לא יכלה להתכופף מבלי להשתנק קלות. והרי בבית־הספר היתה הראשונה בכיתה בהתעמלות, ומעולם לא קצרה נשימתה. האומנם זה היה כה מזמן? עשרים־וחמש שנה.

עשרים־וחמש שנה היו כלא היו, והרי נדמה לה שרק אתמול עוד התלבטה בין חיים חופשיים לחיי־נישואים, רק אתמול עוד הירהרה בחרדה בימים שבהם, אולי, תזדקן לבד. היא לא היתה לבד, ואותו סטודנט למשפטים, שמאן למוּש ממנה, היה עכשיו לצידה. בסופו של דבר קיבלה אותו, אף שהיה קצת נמוך, והיא גם לא במיוחד אהבה את צחוקו הלהוט והקצר, ולא את עיניו השחורות, הבולטות מדי. אבל היא אהבה את תעוזת החיים שלו, שהיה שותף בה לשאר הצרפתים בני הארץ הזאת. היא אהבה גם את המראה המובס שלו כשהמאורעות, או האנשים, הכזיבו את ציפיותיו. בעיקר אהבה להיות נאהבת, והוא השפיע עליה תשומת־לב. מרוב שגרם לה להרגיש כי היא קיימת בשבילו, גרם לה להתקיים באמת. לא, היא לא היתה לבד...

האוטובוס פילס לו דרך בצפירות רמות בין מכשולים לא־נראים. בתוך הרכב, איש לא זז. ז'אנין הרגישה פתאום שמסתכלים בה, והפנתה את ראשה אל המושב הסמוך מצדו האחר של המעבר. האיש לא היה ערבי, והיא התפלאה שלא הבחינה בו בתחילת הנסיעה. הוא לבש מדים של הכוחות הצרפתיים בסהרה, וחבש כובע מצחייה צבאי גבוה ועגול, אפור־חום, מעל פני תן שזופות, ארוכות ומחודדות. הוא בחן אותה בעיניו הבהירות במעֵין אי־שביעות־רצון, מבלי להסיר ממנה את מבטו. היא הסמיקה באחת ונפנתה חזרה אל בעלה, שעדיין הביט קדימה, אל הערפל והרוח. היא התכרבלה במעילהּ. אבל עוד ראתה בעיני רוחה את החייל הצרפתי, ארוך ורזה – כל־כך רזה במקטורן הצבאי ההדוק שלו, עד שנראה כאילו קורץ מחומר יבש ומתפורר, תערובת של חול ועצם. בה־בעת ראתה את כפות הידיים הצנומות ואת הפנים החרוכות של הערבים שישבו לפניה, ואמרה לעצמה שלמרות בגדיהם הנפוחים, הם נראים כמתרווחים על המושבים שבעלה והיא דחוקים בהם בצפיפות. היא משכה אליה את כנפות המעיל. והרי אינה כזו שמנה, אלא יותר מכך גבוהה, מלאה, בשרנית, ועדיין נחשקת – היטב חשה זאת תחת מבטי הגברים – בפניה הילדותיות מעט, בעיניה הרעננות והבהירות; עיניים שהיו מנוגדות לגוף הגדול, המוּכּר לה כחמים ומרגיע.

---

'גלות ומלכות', אלבר קאמי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה, פאריז־דקאר, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2016.

© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>