קטע מן הספר:

בית-החולים לתינוקות לא היה מרוחק ומהרה הגיע לשם. היום הלך והחשיך; השמיים היו קודרים ורוח-סתיו צונן נתחבט ברחובות, התיז לפרקים אל הפנים עלה יבש מאילן סמוך. אחות מסורבלת, שפניה מפיקים טוב-לב, נטלה מידו את מרטין, לאחר שנרשמו בלשכת בית-החולים פרטי הלידה ושאר הפורמליטטין, והחזירה לו את השמיכה הריקה. כל זה נעשה במהירות-מכונה, בטרם יספיק גורדווייל לזון עוד רגע עיניו במראה התינוק החביב. בו-ברגע נתחרט על שהביאו לכאן, לפי שהתינוק היה דווקא מתנמנם כל אותו זמן במנוחה, כאילו לא היה חסר כלום. ואפשר טעה הרופא?...  – פילחהו ספק פתאומי – אפשר אין הוא חסר כלום באמת?... הוסיף לעמוד בלשכה אובד-החלטות, ועיניו כבושות בקרקע. ובמחי-אחד עלתה בקרבו הוודאות הגמורה, שעשה עכשיו מין מעשה איום, שלא יוכל שוב לתקנו עולמית. כיצד זה יכול לציית לרופא ולהביא אותו הנה?! לאן נעלמה בינתו באותו רגע?! ותיאה? זו הסכימה בלי הניד עפעף! בשיוויון-רוח לא-יכופר! שטפה אותו לפתע שנאה עצומה לתיאה, כאילו היא בלבד אשמה בכל האסון. פתח כבר את פיו לומר לאחות כי אין הוא רוצה, כי גמלה בדעתו לקחת עמו שוב את תינוקו הביתה – והנה אמרה זו, בלי הרים עיניה:

– ובכן, אדוני, זמן הביקורים הוא מעשר עד שתים-עשרה לפני-הצהריים ומשתיים עד שש אחר-הצהריים. זה בשביל האם. בשביל שאר הקרובים – רק אחרי הצהריים, משתיים עד ארבע.

אז קיפל גורדווייל את השמיכה, נתנה תחת בית-שחיו, ויצא.

בחוץ התבצר כבר ערב גמור. להבי-הפנסים הבליחו ברוח, שנתגברה בינתיים. גורדווייל חש עצמו בבת-אחת עייף מאוד. אבל לילך הביתה – כלום מה יעשה שם עכשיו? זמן-מה טייל אילך ואילך לפני גדר הרפפות, המקיפה את גן בית-החולים, מתייצב מדי פעם וניסה להחדיר מבטו אל תוך הבניין הלבן, בעל שתי הקומות, החבוי בפנים הגן, אך לא יכול להבחין כלום. אז עבר אל המדרכה שמנגד. מכאן ניתנו לראות רק החלונות המוארים ופרושי הווילאות של הדיוטה השנייה. אימץ גורדווייל כוח ראייתו לחדור בעד הווילאות הצחורים – לשווא! אין לראות דבר! טראם מלא השתקשק ועבר לפני עיניו. אח, כמה היה נותן לו הורשה עכשיו להיכנס שנית ולראותו! רק להציץ בו הצצה קלה ולצאת! בו-ברגע התחיל תינוק צווח אי-בזה. רעד צונן חלפו. יכול היה להישבע שזהו קול בנו... כך בדיוק צועק מרטין! אולם כהרף-עין אמר לעצמו, כי מן הנמנע הוא שיהא קולו נשמע מעבר הרחוב השני, ונוסף לזה, בעד החלונות המוגפים. אף-על-פי-כן הוסיף לעמוד ולהקשיב בלב מכווץ לתינוק, ולא נתקררה דעתו עד שהלז פסק שוב, אחר-כך נתן דעתו ללכת מכאן. חצה עוד פעם את הרחוב, בא והיטה אוזנו אל סייג הברזל, בלי לקלוט הגה. מקץ רגעים מספר התחיל מרחיק עצמו לאט, בצעדים נגררים, יגעים, אלא שנמלך מהרה וחזר על עקבותיו וכפף שנית את אוזנו אל הגדר, כמתכוון להפתיע מישהו. אף הפעם לא קלט שום צליל חשוד. לסוף הלך.

לא הרחק, על המגרש הקטן שלפני מבוא האאוגרטן, היו ספסלים אחדים משובצים תלוליות שלכת. הוא ניגש ישר אל הראשון וישב. הרים עיתון מוטל לרגליו, קרא בהיסח-הדעת, לאור הפנס הסמוך, את כותרתו: Neues Wiener Journalוזרקו שוב. מחר בבוקר, בעשר, ינסה להיכנס. אולי תיתן לו האחות להיכנס, לכשיבקשנה, לפנים משורת הדין. אח, זה הגוזל העלוב! העיתון שלרגליו רישרש ברוח וגורדווייל עשה תנועה אינסטינקטיבית להניפו מחדש. מין קשר סמוי היה בינו ובין עיתון זה של הבוקר, שכבר נפח נשמתו כביכול. הרגיש אי-ברור שהוא צריך לו, לעיתון זה, בלי לדעת לשם מה – ואי-ידיעה זו התחילה מרגיזה אותו ביותר. לפתע מצא: ודאי כדי לצרור בו את השמיכה. לא! – החליט תוך כדי רגע – בשביל השמיכה יקנה עיתון חדש, נקי, ולא עיתון ממורטט זה, שמתגולל על הקרקע! נתרומם ורצה לקחת את השמיכה – והנה מתברר שזו איננה אתו. פלצות אחזתהו. אבדה זו שימשה לו סימן רע. עמד לחפש בקדחתנות מסביב לספסל – ולשווא. אז התחיל חוזר בדרך לבית-החולים, צועד עקב בצד אגודל ומסתכל לכל עבר, כשגופו כפוף לקרקע. ואומנם, לא הרחיק צעדים מועטים וכבר מצא אותה. שמח בה שימחה גדולה, כאילו היה מובטח לו מעכשיו שהכל ילך למישרים. קיפל אותה לצרור קטן וטילטלה עכשיו ביד, לא תחת בית-שחיו כמו קודם. שירך דרכו בעצלתיים, עבר על-פני הספסל שישב עליו לפני רגע, ומבלי-משים העיף עין אל העיתון שהתגולל עוד על הקרקע. – למה לו עיתון זה?! – נמלא פתאום חימה בלא נימוק – הן הוא הולך לקנות חדש! אבל הקיוסק הסמוך נמצא כבר סגור וברגע הראשון לא הבין סיבת הדבר. הן לא חג היום. לסגור את החנויות ביום חול פשוט! אפס תוך כדי הרהור עלה על דעתו, שהסיבה היא ודאי השעה המאוחרת, ולשם אישור ראה על האורלוגין המואר שעל גבי בית-הנתיבות שעה שבע וחצי. אם כן אין כל פלא! – תירץ לעצמו בקול. בבת-אחת, כעל-ידי הארה פתאומית, נתברר לו אסונו לכל היקפו ונדמה לו שמשהו כבד טפח על פניו. שלא מדעת פנה והתחיל חוזר על עקבותיו בצעדים נחפזים, משל היה עליו להזדרז, שמא יוכל לתקן דבר-מה בעוד מועד. לא הרחיק לרוץ כך. פתאום עמד תחתיו, כאילו הכיר בחוסר התכלית שבמרוצתו. הביט על סביבותיו וראה, כי מצוי הוא בדיוק ליד אותו ספסל אשר ישב עליו קודם. גחן בהיסח-דעתו והניף את העיתון, ישב על הספסל והתחיל כורך בו את השמיכה.

---

'חיי נישואים', דוד פוגל (עריכת נוסח זה של הספר מתוך גרסאותיו וכתבי היד: מנחם פרי), הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1986.

© כל הזכויות לנוסח זה של 'חיי נישואים' שמורות לספרי סימן קריאה.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>