פתיחת הספר:

מה אני, גִי, צריך לעשות?

כי אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל־כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה, שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר. בעומדי על גשר העץ הארעי לא התאפקתי ואפילו אמרתי בקול לא־גבוה: "עוד מעט ואני מישהו אחר".

תיכף אחר־כך רעדו הרגליים שלי על הקרש הצר ואיימו על זקיפוּתי. עוד רגע הייתי נופל, מוֹעֵד מעמידתי. אבל לא. כי משהו החזיק אותי ולָפַת את כולי אל הנקודה על הגשרון שבה קפאתי. זה לא היה הפחד החדש־ישן משקיעתו הנאלמת של ברנר, מן השתיקה המוחלטת של ההיעלמות של איש צעיר, אחד ברנר, שכבר איננו, כלומר לא־חי, ורק גופו כנראה מתחיל להתאבן עכשיו בשמיכת הסיד העוטפת אותו, בחומר הסידן המאכל אותו, בחומצה שנוגסת ברקמות העור. לא. לא זה השאיר אותי דרוך על הקרש הגרום, דומה לפֶסֶל אנושי. גם לא אפשרות המעידה שלי־עצמי אל בריכת הסיד, או מעשה הדחיפה שעשיתי והנה עכשיו ישתנה עולמי, יתהפכו חיי, כי יָדוֹע ידעתי: אם מישהו בישראל דוחף אחד אל מותו, מתקרב ובא הקץ לדוחף הזה, ולא משנה מי הוא. ככה יכול להיות יקרה גם לי, שיערתי באותו רגע וידעתי שעלי להתכונן לכך, להתחיל לעכל את דהרת הדברים שיתנגשו בי לפני שאהיה מה שלא חשבתי מעולם, לפני שיבוא אלי מה שלא דִמיינתי בכל שנותַי.

אבל לא. גם לא המחשבה הזאת רצה בראש שלי בדקות הראשונות ההן שלאחר הדחיפה. לא היא שלכדה ואִבְּנָה אותי על הגשרון החורק, לא היא מנעה ממני להתנדנד לכאן או לשם. אלה היו רק העיניים שלי. בסך־הכל עיני, שהביטו עכשיו אל המִמוּל. ולא העיניים־עצמן, אלא המבט שפרץ מהן וסרק מגובה הגשר את שלושת הבניינים הארוכים והכמעט מחוברים – אחד מימין, שני משמאל והשלישי הניצב ישר לעומתי – יחד הם צרו למולי דמות של אות חי"ת לבנה־לבנה. אלה המבנים החדישים, ההולכים ונשלמים לקראת מגורים לבני המקום, ואולי גם לְזרים שיבואו להתאכלס כאן בשכונה הבתולה. נראה שאף־אחד לא היה אתי ברגעים אלה במרחב שבין שלושת הבניינים או בתוכם. איש לא חָלַק אתי את השטח הפרוש לפנַי, שום אשה לא היתה עֵדה לידיים הדוחפות שלי ולטביעתו של ברנר. יתמותו הנחרצת של האזור הצדדי, והזמן הלא־ארוך, גם הם החזיקו אותי עומד.

"אין פה כלום", שיחררתי בקול קטן והתעודדתי מכך שהפרטים של החוץ ננטשו לטובתי בשעה הזאת. האם נעשָׂה לי חסד? אולי. כי לא יכולתי לסמוך עתה על גורלי. ודאי לא אחרי שעשיתי מה שעשיתי לברנר. מלבד זאת, מזל תמיד נדחה הצידה בידיים שלי, בכל מקום ובכל שעה. טוב־טוב למדתי שככה גם אצל רבים אחרים. כי דברים אורבים לבני־האדם, לפחות למחציתם, ואני נמנה עם המחצית המסלקת, לא שומר ולא אורז שום מזל, טוב או רע.

עומד על הגשר הדק שיערתי את השעה. נאחזתי בה לתכנון השלב הבא: לאן עלי להגיע מכאן, ואת מי אני צריך לפגוש שם, באביר יעקב. הכרתי מהר והיטב את התשובות. גם הן תפסו אותי מקובע אל חתיכת העץ המאוזנת. שוב התעודדתי שידיעה מַקְדימה מעניקה כוח, מַזריעה יציבות בגוף. לכן הרווחתי בדקות הללו מן הניחושים שלי, מכך שאני לפחות מתקרב אל דיוק הזמן, אל שעת הבֵּין לְבֵין. כזאת בערך היתה עכשיו השעה בשכונת החי"ת: קצת אחרי חמש לפנות־ערב, כשאור עדיין שולט בסביבה, כי התקופה היא לקראת אמצע ספטמבר, והימים עדיין שוקעים לאיטם. ואז חשבתי לרגע שאולי בכל־זאת שיחק המזל לטובתי. כי באוויר צלול כזה היה יכול מישהו מזדמן להבחין בי בקלות רבה על רקע המתחם החדיש, הלבנבן ברובו. מה גם שלבשתי מכנסיים חומים בעלי כיסים רחבים לצד הברכיים, והכיס הימני היה תפוח יתר על המידה, וחולצת הכפתורים שעטיתי על הגופייה האפורה היתה כחולה־כהה, ועמדתי על הגשר כולי בולט ונראֶה.

בדיוק ההיפך ממה שצריך. כי כמו בכל מקום ובכל זמן אחרים, גם כאן העדפתי להיבלע אל פני השטח וחששתי להיות ניגוד של צבע, של הימצאות ושל שתיקה, והנה עכשיו כמו נכפה עלי לפעול חֵרף הניגודים האלה, ומתוך הֶרגל שידלתי בזריזות את העידודים המוכרים לי, הידועים לי מתוכי, זימנתי אותם לתמליל פְּנים־בִּטְני השואף להתגלגל במעלה הגרון ולהכריז: אין חשש שתפסו אותי, וגם אם זיהו אותי, לא זה מה שמשנה. כי לי היה עניין אחד בלבד לדאוג לו ולשמֵר אותו עכשיו: לא להיכשל! רק לא ליפול מגשר המַעֲבר, שאורכו כחמישה מטרים והוא נפרש בין בור הסיד לבין הגבעה שמולו. מיד פקדתי על הרגליים להפסיק את פקפוקן, להתאזר אל תוך עצמן, להמשיך להיאסף אל כוחן, אל יציבותן. קדימה! – עודדתי את עצמי, לא עוד. לא עוד מה שיש עד עכשיו, כולל העכשיו.

אלא שאז, לזמן קצרצר, כשהרגליים שלי מהודקות אל גשר הקרש הבהיר, היה ברור לי שאם לא ברגע זה יבוא סופי, שאם לא כעת יופיע מותי המיידי ותיכף אֶשָׁמט מטה אל עומק הבור הלבן הטהור, כי אז רק התערבות חיצונית כמו מגע השמיים, או איזה דבר שבן־אנוש אינו מורגל בו – רק אלה יגאלו אותי ויפתחו לי פתח לנוע לקראת אותו מישהו אחר שמיששתי את סיכויו בתוכי לפני דקות בודדות. אבל זה לא קרה, והפסקתי להסתכל בחי"ת הבהירה והנקייה, משכתי ממנה את המבט אל עבר הבור העמוק שנח משמאלי, בור מפואר, מלא ודחוס בתערובת הסיד הסמיכה. והמשכתי, לא עצרתי את הסתכלותי בחוֹר הגדוש, ובברנר שנבלע בעומקו וכבר לא נראה זכר ממנו, אלא הסעתי את העיניים עד לרגליים ונצמדתי אִיתן אליהן. עכשיו, כשעדיין הייתי תקוע־ממוסמר קצת לפני אמצע הגשרון, ומימיני הגבעה שצריך להגיע אליה וממנה לרדת – ניסיתי לפסול את מעשה הדחיפה שקרה לי ולא ידעתי מה כבר יש בה בפעולה הדוחפת ומה תרומתה, ואז גם מחקתי מאוזני את זיכרון ארבעת צלילי הבִּעְבּוּע, שבאו שניות ספורות אחרי הטביעה הסופית של ברנר ונשמעו ברווחים לא קבועים:

"בְּעַ...בְּעַ......בְּעַ....בְּעַ". 

---

'כִּי גִי', סמי בֶּרדוגו, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2017.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>