מתוך הספר:

חורף. עננים. רוח ושלג. יום של מרה־שחורה. מתחת לשולחן, על המוט שבין רגליו, יושבת צִיפֶּצ'קֶה, התרנגולת שלנו. יושבת גלמודה, בודדה לנפשה, הראש הקטן מונח מתחת לכנף. לעתים נדמה שהיא ישֵׁנה, היא לא זזה כלל, ולעתים היא נרטטת. היא מדמיינת את הקיץ, ימים נעימים, שבהם ידעה חיים מה הם. שמר עליה ואהב אותה הֶנְדְל בעלה, גבוה, יפה, גיבור, בחור עם דורבנות, על ראשו כרבולת כמו קסדה. הֶנדל היה שרוף עליה, רק קוּצֶנְיוּ־מוּצֶנְיוּ, לא מש ממנה יום ולילה. כל בוקר היה מוציא אותה מן הלול ומטייל איתה בחצר ובגנים, מעפר בעפר, משחק איתה בחול, מחטט, מחפש ומגיש לה מה שמצא. הלוואי על כל הנשים חיים כמו אלה שהיו לה תחת כנפיו! היא הטילה ביצים, דגרה, קירקרה והביאה לעולם אפרוחים. עשרה גוזלים בבת־אחת הביאה. כולם נחמדים, מוֹכיים, צהבהבים. ברגע שנדחקו החוצה מהביצה, ושברי קליפה עוד היו דבוקים לישבניהם, כבר נעמדו על רגליהם ונתנו ציוץ – שלום עליכם! זאת־אומרת ככה, לתוך העולם. העולם מצא חן בעיניהם – עולם טוב, מואר, מחייה נפשות. נו, הם צחקו איפוא בעליזות, בשמחה, התרוצצו לפה ולשם, לאן שהתחשק להם, לאן שהעיניים נשאו אותם. האֵם, מאושרת שבמאושרות, אוספת אותם תחת כנפיה ומגינה עליהם, מחממת אותם, והם מודים לה, מצייצים בידידות רבה. כל היום היא מתנהלת איתם, לכל פיסת מקום, לכל ערֵמת זבל, מחפשת, מחטטת, וכשהיא מוצאת משהו, מיד משמיעה קול: מהרו, ילדים, מהר, מהר הנה אלי! עוברים־ושבים היו נעצרים, מסתכלים בה עם הקטנים שלה ונהנים הנאה מרובה. מדמיינת לה צִיפֶּצ'קֶה את הזמנים הטובים של פעם, מניחה את ראשה הקטן תחת הכנף ויושבת לה שקטה.

ולפתע מרטיטה צִיפֶּצ'קֶה, נוצותיה סומרות ומתנפחות – עולים לנגד עיניה קץ אושרה ותחילת האומללות שלה. בבוקר נאה אחד חטף נץ אחד מאפרוחיה והתרומם אתו גבוה באוויר. היא, מסכנה, צורחת: אפרוח, אפרוח שלי! אבל לך צעק חי וקיים! נעלם הילד, רק נוצה אחת קטנה שלו, נוצונת רַכּוֹנת, מרוחה בדם, נופלת אל האדמה, מתרוממת, מתהפכת ברוח. מאז אותו זמן נפלה על האפרוחים החביבים שלה מכת החטיפה והם התמעטו והלכו, התמעטו והלכו. בואש זלל אחד מהם, את האחר חנק חתול, וזה וההוא נפלו לידיהם של בני־אדם. ביום שישי אחד נכנסה האם האומללה למטבח לנקר שם, כדרכה, ונעשה לה חושך בעיניים – אוֹיָה, בת שלה, בתולה נאה, טובה, מוצלחת, שוכבת שחוטה על קרש הבשר! המבשלת משסעת את בטנה, שולפת את הקרביים ומשליכה אותם לעברם של האם האומללה והחתול הרובץ שרוע מולה! מכל ילדיה נשאר לה לצִיפֶּצ'קֶה רק תרנגולון אחד, שבקושי התחילה לצמוח לו הכרבולת, וכשהוא זכה להגיע למשהו, נעשה בר־מצווה, בר־קריאה, זאת־אומרת נעמד ובקול דקיק עשה קוקוריקו בפעם הראשונה, בפומבי ובכל הגינונים, נמסה האם ואמרה: אמן! הלוואי ש"תַּרְנְגִיאֵל", הברוך־הוא־וברוך־שמו של התרנגולים, ייתן לך להתעורר עם שחר ולבשר את היום, כמו שעשה אבא שלך החכם! התכשיט הזה היה עכשיו כל נחמתה, הוא ובעלה האהוב. עדיין לא איבדה את התקווה לראות טובה ונחת בחייה. אבל רחבה ועמוקה כוס היגונים, והיא עדיין לא שתתה את כולה.

בחוץ סתיו. היא, בעלה והילד מטיילים להם סביב ברחוב, בשלושה. הם מחפשים, מחטטים, מנקרים, מפטפטים. בשובם הביתה בערב חוטפים את הבעל ואת הבן וכופתים אותם לנגד עיניה, בני־הבית אוחזים אותם ברגליהם ומסובבים אותם מעל ראשיהם. הכפוּתים, מסכנים, נאנחים וגונחים, ואלה מסובבים, מסובבים, ואחר־כך אוחזים אותם בכרבולות ומשליכים אותם על האדמה. השוחט עושה "חִיק!" וצִיפֶּצ'קֶה נשארת גלמודה – הקץ לבעל, הקץ לבן!

לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!

---

'הסוסה', ש"י אברמוביץ (מנדלה מוכר ספרים). מיידיש: דן מירון. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה והוצאת אפיק, 2018.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד ולהוצאת אפיק.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>