פתיחת הספר:

החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חֲמוֹר.

רוֹסְלָאן מתקדם על השביל המשופע בכיוון החצר האחורית. שם, במַעֲלֵה השטח, הוא רואה אותו עומד, את חמור, ומיד הוא מתחיל להרגיש שאולי רק לבינתיים לא עומדים החיים בהבטחתם. לאט מתקרבות הרגליים שלו בעלייה המתונה ומבטו מתעצל מן הנִרפּוּת של חמור ומתענג עליה, וברוֹסְלָאן מתעורר דבר שלא חי אצלו לפני כמה דקות: התגבשות. חלקיקי הגוף שלו כמו מתכנסים יחד לנקודת־כובד אחת, ובאותו זמן בדיוק הופכת המחשבה מרושלת וקלילה, והיא מַקְלִילָה גם את האיברים הלכודים בִּפְנים.

ככה זה הרבה בזכותו של חמור - של מי שחי כאן בחצר הבלויה וראשו כפוף עכשיו אל העשב הלא־עשיר ואליו מצטרפות האוזניים הארוכות הלא־שמוטות, הכמעט מחודדות. אוזני חמור. ילדותיות־טיפשיות, אין בהן שום דבר מתגרה. כזה כנראה כולו; חמור לא נאבק, חמור מזמין, תמים, נינוח, כל־כך ראוי אל מצב השעה הזאת, משתלב. רוסלאן משתכנע בלי בעיה, מסכים ומתאים את עצמו. עוד ועוד מן הרפרוף, מקלות־הדעת מתפזרים לאורך ידיו, הליכתו נמרחת על השביל והעיניים שלו ממולכדות אל חמור, מתמקדות כעת בפרווה החומה־אפורה שלו, שבחלקה הצדדי, מעל לרגל האחורית, היא כמו מגולחת, או אולי מכוּסַחַת, וכנראה לא תצמח מחדש, וזה בגלל משהו שקרה לחמור לפני חמישה שבועות, אולי עוד באותו יום שבא לכאן.

מה בדיוק קרה לו? רוסלאן לא יודע. גם שני השוטרים שהפקידו בידיים שלו את חמור לא ידעו על החיה מאומה, ובטח שלא תהו ולא התלבטו מיהו הרוסלאן הזה ולמה הוא עובר בִּצְעידה בְּטֵלה בדרך השולית, שהיתה ריקה בשעה ההיא מאנשים ומילדים, באותו מסלול מעוגל־עוקף של היישוב הקהילתי הזעיר בת הדר. שם התהלך רוסלאן ברחוב שביל הברוש, איפה שנשרכת לאורכו שורת הבתים המעטים, הרחבים והגדולים, אלה העומדים מקובעים ומקבילים לכביש מספר 4, שאחריו, ממערב, מופיעה רצועת אדמה חומה ובסף־סיומה נחה קדמת האופק השחומה ברובה גם כן, ובתחילתה פוגשות העיניים ניצנים של בניינים גבוהים, מִגדלים בהירים ומתוחים, מלעיזים את כל מה שהם לא, מסמנים את קו הגבול של העיר הסמוכה - אשקלון רבתי.

אלא שבאותו יום, כשהלך רוסלאן בערך בשלוש אחר־הצהריים, נדמתה לו אשקלון רחוקה־רחוקה, ולכן הרגיש גם הוא רחוק, ויותר מכך - מרוּחק, ובעיקר מוּרחק, מנודה מן החיים, והיה מכוסה כולו במעטפת האישית, עטוי דאגה יתומה, חסרת־שורשים, מקוצצת לגמרי, שהפכה גם למצוקה, ואולי הדוחק המתמשך הזה הוא שהצמיח את התאיידות החיים מגופו, מהלב הנפשי שלו, היותר־מדי נפשי, הרגשני־הרך, וכשעשה אז את עיקוף הרחוב כהרגלו, ופסע כאילו הקרקע היא שקובעת ומכתיבה לו את ההליכה והוא נתון להתקדמותה, שוב היו הכביש והצבע החוּם של תחילת האופק בלתי־משתנים בשבילו, או לא מושגים, וכמו שתמיד העצימה הדרך הזאת את הרצון של רוסלאן לקצר אותה, לגזום ולסיים אותה כבר, גם הפעם יִיחֵל שככה יקרה, ומבלי שעשה דבר ורק הרים את העיניים קצת קדימה אל האספלט, נתקל פתאום במחזה שמעולם לא ציפה לו:

ניידת משטרה עומדת נוֹטָה.

שניים מהגלגלים של מכונית השיטור פלשו בוטים וחנו על המדרכה, וליד הדלת האחורית שלה התייצבו השוטרים, שרק מעצם הופעתם קיבל רוסלאן עווית לבבית של בהלה, תחושה של התנגדות, קומץ סלידה, והוא לא היה צריך לראות את צורת הפנים של הגברים במדים, לא את ההבעות המצטיירות בהן בַּתווים, ובטח שלא להביט על השוטרים באופן מיקודי יותר, נניח להינעץ בְּהסתכלות בעיניים שלהם, בצבע שלהן ובמה שאומרות כאלה עיניים. במקום זה העדיף רוסלאן את מה שאינו ממש־ממש חלק מהשניים, והבחין שאחד מהם אוחז בחבל דק שנמשך אל חמור ונכרך בלולאה רחבה סביב צווארו. ואז ראה אותו לראשונה, נתקל בו בהפתעה, כאילו חמור הוא חיה חדשה שזה־עתה הופיעה בעולם, זן לא־ידוע. ובעל־החיים החֲמוֹרי העומד לא מאוד הרתיע את רוסלאן, אולי מפני שנתפס לו כמו מי שאינו יודע דבר על מקומו ועל גורלו, חמור שכמעט קפא בקצה הכביש אחרי הניידת, היה ממושמע לכל פעולה והוראה אם יתבקשו ממנו, חמור לא זז, לא מחכה - וכל המראה המושך והזר, הסקרני והחששני, לכד את רוסלאן, שלא עצר את הליכתו, רק האט מעט והתכוון להמשיך הלאה.

אבל לא. כי השוטרים צדו אותו בו־בזמן שהשגיחו גם על מי שנמצא בתוך הניידת. מי היה בתוכה? רוסלאן לא הצליח לגלות, ואפילו חשש לנסות להביט פנימה עמוק יותר ולראות מישהו אזוק, כאילו אם יעז לעשות הצצה בלשית מול השוטרים יפר איזה חוק שהוא לא מכיר, ואז אמר הנמוך והמלא מביניהם: "סליחה, אדוני, אתה מוכן לעזור רגע?" ורוסלאן נדרך והבין שפונים אליו, ובשניות הראשונות התבלבל, כי אולי אמר לו השוטר: 'אתה מוכן לעצור רגע' - לעזור או לעצור? לעצור? למה לעצור? אבל אולי לא לעצור, והיה בטוח יותר ששמע את הזי"ן של ה'לעזור', בהחלט, לעזור, ככה אמרו לי - ניסה רוסלאן לשכנע את בטנו, וקלט את הגוון האטום והאלים בחולצה הכחולה הכהה של השוטר הלא־גבוה ההוא, ובעיקר את איך שהחולצה צמודה בצורה מוגזמת אל הגוף המדושן השמן שלו, מבליטה את השדיים הזכריים בקדמת החזה, וככה היו גם המכנסיים על הירכיים, שנראו בולי עץ מעוגלים, והמפשעה העמוסה העומדת להתפקע, ורגע אחר־כך הבין רוסלאן שהשוטר המְפוּטם מבקש ממנו להחזיק את חמור, זאת־אומרת להחזיק את החבל שמחזיק את חמור, לתפוס את החיה, לשמור עליה, שלא תזוז, שלא תברח, אפילו שהיה ברור לו ולשני השוטרים שחמור זה לא מתכוון ללכת לשום מקום. 

---

'חֲמור', סמי בֶּרדוגו. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>