בדצמבר האחרון שבה הלית ישורון אל 'בעקבות הזמן האבוד', להמשיך את פרויקט התרגום. הסיפור כבר סוּפר ומוּכּר לעייפה: כשפרוסט יצא בעקבות ״הזמן האבוד״ הוא נסגר בחדרו, חיפה את הקירות בשעם, ובודד את עצמו מרעש הרחוב. ברחוב התחוללה ראשית המאה העשרים. המלחמה הגדולה פרצה ואִתה גם הספר שתפח והלך. 
בדצמבר האחרון חזרתי לתרגום. על שולחני חיכתה ״הכלואה״, מן היפים שבספרי המחזור. תוך שבועות ספורים הפך שם הספר לשם תואר, החָל על עובדי תרגום באשר הם שם, גם בלי מגפה. קראתי שגם המתרגם היווני של ״הזמן האבוד״ היה אדם שריצה את עונשו, וכתב את תרגומו בבית הסוהר. כאן, הכולא הוא מרסל. הכלואה: אלברטין. הסיבה: קנאה. הספר: טריפטיכון. במרכזו, קונצרט. היצירה המנוגנת: שביעייה, מעזבונו של ונטיי, שמת זה עשורים. מימין ומשמאל, חייו של מרסל עם אלברטין, שנמשכים שישה חודשים עד היעלמותה. אלברטין, אלת הזמן הגדולה, חושנית, פיוטית, מכאיבה. מרסל מתעייף מהחיים הכולאים גם את הכולא, חולם שבבוא האביב ייפטר מהכלואה וייסע לוונציה. בוקר אחד הוא שומע שהיא עזבה. אלברטין איננה. כתיבת הספר שפורסם שנה לאחר מות מחברו, נמשכה עד החודשים האחרונים לחייו. 
| |
.jpg)
.gif)
.gif)