שירלי פינצי לב, מתרגמת 'אמנות השמחה', מציעה להבין את גיבורת הספר לעומת הדמות הנשית המרכזית ביצירת מופת איטלקית מוקדמת יותר. בחודשיים האחרונים התפרסמו שני מאמרים המתייחסים לרומאן 'אמנות השמחה' מאת גוליארדה ספיינצה, האחד סיפר על חייה הסוערים של המחברת ועל גלגולי פרסום הספר (ספר הפולחן של גוליירדה ספיינצה) והאחר הזדעזע מן ההיבטים הסנסציוניים של הרומאן והחמיץ כליל את ערכו הספרותי. לדעתי יש לקרוא את הרומאן על רקע יצירת מופת איטלקית אחרת: 'הברדלס' מאת ג'וזפה טומאזי די למפדוזה. כמו 'אמנות השמחה' גם 'הברדלס' מתרחש בסיציליה ומתאר את שקיעתה של משפחת אצולה פיאודלית, שכן הברדלס הוא פבריציו קורברה, נסיך סאלינה. העלילה המרכזית מתרחשת בימי הרסוריג'ימנטו: המלחמה לאיחוד איטליה בהנהגתו של ג'וזפה גריבלדי. טנקרדי פלקונרי, אחיינו ובן חסותו האהוב של הנסיך, מצטרף אל כוחות המורדים, צעד חתרני עבור בן אצולה. הוא מסביר אותו לדודו במשפט שהפך מאז לאחד המשפטים המצוטטים ביותר בתרבות האיטלקית (בדומה ל"אם תרצו אין זו אגדה" שלנו, אך במשמעות הפוכה): "אם נרצה שהכל יישאר כשהיה, יש לשנות הכל". 
['הברדלס', עם עובד, מהדורת 2009] הנסיך מקווה שטנקרדי המוכשר יינשא לבתו ויהפוך להיות יורשו בפועל, אבל אז נכנסת אנג'ליקה לתמונה. אנג'ליקה היא בתו של דון קאלוג'רו, נוטריון כפרי ערמומי וחסר עידון שהצליח להתעשר, ועתה שואף לשדרג את מעמדו החברתי. הוא נשוי לאיכרה גסה ובורה, יפהפייה סקסית שמציתה את דמיונם של כל אנשי הכפר: "סוסה יפהפייה, מיוחמת ונוהגת בלי גינונים...טובה למשכב וזה הכל",* אבל את בתם, אג'ליקה, שלח להתחנך בפנימייה והוא מתכנן לסרסר ביופייה למטרותיו. טנקרדי הצעיר אכן נשבה מיד בקסמה, זונח את בת דודתו החסודה, ולאחר תקופה קצרה של גיפופים והתייחדויות לגמרי לא תמימות ברחבי הארמון, נישאים טנקרדי ואנג'ליקה. בית סאלינה גווע, אך טנקרדי ואנג'ליקה נוסקים: הוא מתמנה לסנטור, היא מעורבת בפוליטיקה ונחשבת בערוב ימיה לפטרונית האמנויות: "היא הרבתה לקרוא, על שולחנה היו מונחים ספריהם האחרונים של אנטול פראנס ופול בורה, וגם של ד'אנונציו ומתילדה סראו. ובטרקליני פלרמו נחשבה מומחית לאדריכלות הטירות הצרפתיות שבחבל הלואר". בדומה לאנג'ליקה גם מודסטה, גיבורת 'אמנות השמחה', נולדה בכפר סיציליאני נחשל לאם אנאלפביתית. היא רוכשת השכלה ראשונית בפנימייה ופולשת כאורחת לבית אצולה, היא מעוררת את מיניותו של הנסיך המוגבל בשכלו וכך רוכשת לעצמה את התואר "נסיכה". היא לא נעצרת שם, היא לומדת באוניברסיטה, כותבת שירה ומעורבת פוליטית, תחילה בהתנגדות מחתרתית לפשיזם, ובהמשך במסגרת המפלגה הסוציאליסטית. מודסטה לא נרתעת כשעליה לפורר את האחוזה הפיאודלית, היא מנהלת את הרכוש ביד רמה ומשתמשת בכסף למטרות הראויות בעיניה: חירות והשכלה. היא לא חוששת להתעלם ממוסכמות הסביבה הן כשהיא מוכרת את האדמות והן כשהיא שוכבת עם כל מי שהיא רוצה, גברים ונשים. החופש המיני הוא חלק מתפיסת החירות הרחבה שלה, שבזכותה היא גם לא מגבילה את בנה כשהוא מורד בה ומבקש להתרחק ממנה, ומאפשרת לבתה להתחתן עם מאהב העבר שלה-עצמה. 
['אמנות השמחה', הספריה החדשה, 2020] מודסטה של ספיינצה היא בת דמותה המאוחרת של אנג'ליקה של למפדוזה, אבל מנקודת מבטה של האחרונה. כלומר, ספיינצה עשתה מהלך ספרותי דומה למהלך של ג'ין ריס ב'ים סרגסו הרחב', כאשר נתנה לדמות האישה המשוגעת מעליית הגג ב'ג'יין אייר' לספר את הסיפור מנקודת מבטה. האישה הנכלולית, שאצל למפדוזה תוקעת את המסמר האחרון בארון בית האצולה, הופכת אצלה לגיבורת הרומאן. אבל ספיינצה עושה עוד מהלך, מאוד משמעותי: אנג'ליקה היא כלי בידי אביה, השאפתנות שלה נובעת ממנו, לעומת זאת מאחורי מודסטה לא עומד אף גבר. מודסטה היא אישה המציבה לעצמה את מטרותיה, ומשתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי להשיגן, בין אם מדובר בהבנה עסקית מול עורכי דין, בכוחה הארוטי או באלימות קשה. יש להודות שאלימות זו מקשה עלי לראות בה מופת פמיניסטי, למרות עצמאותה ונחישותה. מודסטה לא רק שלא מהססת לירות במאהב עקשן ולנקום את רצח אהובה, אלא גם רוצחת את כל אימהותיה: החל באמה הביולוגית וכלה באם המנזר ובנסיכה הזקנה, לאחר שסיימו למלא את תפקידן כמופת חינוכי עבורה. קל להבין מדוע אישה דעתנית ויצרית, אשר רוכשת השכלה, מאמינה בביטול המעמדות, בחלוקת הרכוש, ובדרך אגב משתמשת בגברים (ונשים) לסיפוק צרכיה הגופניים, כפי שגברים השתמשו בנשים מאז ומעולם, מאיימת על הפטריארכיה. והפטריארכיה משיבה מלחמה בדרכה: מנסה להחזיר את יצירתה של ספיינצה למקום שבו שם למפדוזה את אמה של אנג'ליקה: טובה למשכב בלבד.
____
* ציטוט זה והבא אחריו הם מתרגומם של פנינה בת-שלה ואמציה פורת ל'הברדלס', הוצאת עם עובד, 1961 / 2009.
| |
.jpg)
.gif)
.gif)