עדה ורדי, שעיצבה את 'חרסים' מאת אבות ישורון, משתפת בנקודת מבטה על חומרי הספר וכיצד הם הנחו את בחירותיה העיצוביות: האותיות והעימוד. כשראיתי את הטיוטות אצל הלית לא יכולתי להפסיק להסתכל. כל אחת מהן נראתה לי כמעט כמו רישום, על גודל נייר משתנה, וההתאמה בין גודל הנייר והטיוטה שעליו היתה מלאה, כך שלא היה ברור אם הפורמט של הנייר הכתיב את הטיוטה – את המילים ואורך השורות – או שאבות ישורון, וזה הרגיש לגמרי אינטואיטיבי, כתב אל תוך גבולות הפורמט, כאילו השתלט עליו, לפעמים בפיסוק של האותיות מהקצה אל הקצה, ולפעמים – וזה באמת היה כמו רישום – בהנחת שתי שורות תלויות בשני-שליש עמוד ריק, כשהלבן של הנייר משחק מלמעלה ומלמטה. הצורה והחומריות היו חריפים, וכאילו עמדו בפני עצמם, רחוקים ממראה ארכיוני ואולי דומים יותר לדימוי שמאחד תוכן וצורה וחומר. המחשבה להכניס את הטיוטות לסורק שישטוף אותן באור קר אחיד ומשטח היתה זרה להן, ולכן החלטנו לצלם אותן, כדי שהקפלים לא ישתטחו והצל מהתאורה יהיה נוכח. ......... 
......... 
......... כשהלית סיפרה לי על ההקפדה החגיגית והבלתי-מתפשרת של אבות בכל התהליך של העימוד והדפוס – איך לפעמים היה מביא אִתו בתיק אותיות בֶּלֶט מדפוס אחד לשני, כי מצא גרסה טובה יותר של אותיות, ואחר-כך היה עומד ליד הדַַפָּס לראות שההדפסה שחורה ונקייה – זה היה כמעט מובן מאליו אל מול הטיוטות שבארכיון. כי מי שקרוב כל-כך לאותיות ולצורה יהיה מוכרח לקחת חלק, מקרוב מאוד, במעבר מהטיוטה לדפוס. ובגלל הקרבה הזו לאותיות ולצורה רציתי לנסות לזוז מהבחירה האוטומטית של סידור הספר באות פרנק ריהל, שהיא האות המיידית לסידור ספרי שירה וקריאה, ומוכרת עד כדי כך שהנוכחות שלה כמעט שקופה, ולבחור באות אחרת שתוכל, בעדינות, לתת נוכחות לאותיות שהספר מסודר בהן. ניסיתי את האות רוממה, שהיא אות שעיצב וחתך משה שפיצר בשנות החמישים בבית היציקה שלו בשכונת רוממה בירושלים. האות מבוססת על הפרנק ריהל, ששפיצר הכניס בה תיקונים בעיקר כדי למתן בה את הקישוטיות הגלותית של הסֶריפים (התגים בקצוות האותיות), ולכן קטם אותם. הקטימה של הסריפים הוסיפה לאות אופי חומרי של חיתוך בחומר. שפיצר יצק אותה מנוקדת במיוחד עבור ספרי שירה, אבל בסופו של דבר הדפיס בה רק ארבעה ספרים, ביניהם 'נחש הנחושת' של ט. כרמי ואת המהדורה השנייה של ספר השירים של בן יצחק. מלבד שפיצר איש לא הדפיס ברוממה, והוא הסביר – דַפָּסים הם שמרנים. לפני כמה שנים, יחד עם ינק יונטף, הוצאנו את האות רוממה בגרסה דיגיטלית, ועדיין כמעט אף אחד לא מדפיס איתה, אולי כי המראה שלה קצת חורק – מוכר וזר כאחד – וחשבתי שאולי דווקא כאן תתאים. ......... 
......... כדי להנכיח ולבדל את המהלך העריכתי של הלית שמקטלג את הטיוטות, וגם כדי שהקול שלה יהיה מזוהה מההקדמה אל תוך הספר – בחרתי עבורה אות חדשה, שגם תוכל לסמן את הזמן והמקום שבהם הודפס הספר. האות פדרה שעיצבה מיכל סהר מזכירה קצת אותיות שעוצבו בארץ על בסיס תגליות ארכאולוגיות, אין בה זיכרון של גלות, כלומר אין בה סריפים. לפעמים נדמה שהיא קצת מסותתת ולכן גם קצת שבורה. ......... 
......... כשהתחלתי להריץ את הספר – את הטיוטות המוקלדות אל מול המצולמות – העמדתי כל טקסט בעמוד נפרד, כמו ספר שירים. אבל אחרי שהלית תיקנה והתחלתי להריץ הכל ברצף, פתאום ראיתי איך נבנית ממש מכונת זמן שרצה במקביל אחורה וקדימה. כי הרצף המוקלד שבנתה הלית הופך באופן טיפוגרפי למעין סליל של סרט – מתקדם בקצב מונוטוני קבוע, משנה צורה משורות קצרות לארוכות, וכשמגיע מכתב הוא הופך לבלוק, ואז חוזר לשורות הקצרות, ושוב. ומולו – הטיוטות המצולמות כאילו עוצרות את הפס הזה לרגע. ובמקביל נוכח הזמן של סדר הדברים, שרץ אחורה. ובתצלומים אפשר ממש לראות את התזוזה הזו לאחור בכתב-היד של אבות ישורון – מהרעד של הזִקנה ועד לשורות הנטויות הנמרצות של ההתחלה. הקושי הגדול מבחינתי היה לסנכרן בין הזמנים – הפס של הלית והטיוטות המצולמות של ישורון – ולבחור איפה לעצור. | |
.jpg)
.gif)
.gif)