כל הטורים האישיים >>>

חיפוש טורים

ב-14 ביוני 2022, לפני עלות השחר, הסתלק מאיתנו אברהם ב. יהושע. למחרת ליווינו אותו למנוחות בקיבוץ עין הכרמל. אלה הדברים שסיפר ליד ארונו מנחם פרי, עורך ספריו לאורך ארבעים שנה.

כמעט כל משפט של בולי שוֹזֵר יחדיו שניים – משהו יחד עם ניואנס מנוגד שלו. ברירת המחדל התחבירית, בעשרות אלפי משפטים ברומאנים שלו, היא: בעוד (...), וכבר (...). "ובעוד יד אחת ממשיכה באחיזתה, יד שנייה זריזה מקלפת ממנה את מעיל הגשם"; "בארבע לפנות־בוקר מתעורר הטלפון הנייד, וגם אם זאת השכמה שנשכחה מן הבוקר של אתמול, היא איננה מכבה את הנעימה הנוגה שנשתלה במכשיר"; "עוד היה אפשר לפטור אותה בהסבר אמין, אלא שבעל־המפעל נתקף חרדה מוגזמת למוניטין שלו". זה המבנה שהיה יוצא לו באופן טבעי. וכזה היה בולי לדידי.

בחודשים האחרונים היה פותח כמעט כל שיחה בהכרזה שעָיַף, והוא מקנא באיקה, וכבר רוצה למות. ועל ההגהה של 'המקדש השלישי' כתב לי: "נעשיתי חלוּש וזקן, והשאלה היא אם לא כדאי כבר לקחת ממני את רישיון הסופר", ואני הייתי עונה לו, שמאחר שאני ערב לו שהמוות מובטח לו ובשום אופן לא יברח לו – מה יש למהר? וכמו ברוב שיחותינו היינו עוברים להתבדחויות ולפנטוזים על מצבים היפותטיים עליזים שלתוכם היינו מכניסים גם חלק מחברינו, החיים והמתים, מצבים שבעיקר הוא היה תורם להם, כי איפה הדמיון שלי לעומת כושר הדמיון המשתלח והשערורייתי שלו, שאין שני לו בכל הספרות העברית ואולי אף העולמית. הרבה עלילות מבריקות הושלכו אל פח השִׁכחה בשיחות התדירות האלה, וכשהיה חוזר אל כיסופי המוות הייתי אומר לו: אל תהיה דמות של א.ב. יהושע ההוא, שבכל רומאן שלו שוקעת דמות בתרדמת היום במין כיסוף של חצי מוות; והייתי אומר לו: עם כל העצב והכאבים שלך, מי עוד יכול היום לערבל כמוך, ברעננות צעירה כמו שלך, ערבולים כאלה, כגון של המזכיר האשכנזי של רב ש"סניק, שעושה מהצד כהשלמת הכנסה בריתות מילה לילדים של מהגרי עבודה שחורים בדרום תל־אביב, ומתלבט אם לגבות מע"מ. ואז, לפתע, בפרץ של חיוניות, היה מבשר לי: התחלתי לכתוב בשבילך נובלה חדשה, מחזה – פלשתינאי מגיע לפסיכולוגית ישראלית, אבל היא נפטרה כבר, ובעלה מקבל אותו, והם יושבים ומדברים, ואני יושב וצוחק ממה שקורה שם.

אכן, אין בולי ואין כתיבה של בולי לאורך 65 שנה בלי ערבול של ניגודים, בלי פרימה וקנטור של כל זהות באמצעות בלילה צבעונית שלה בניגודיה. ואסור לשכוח עד כמה הוא היה סופר מבדח.

.....

[אברהם ב. יהושע, מנחם פרי, 1997. צילם: וינצ'נצו קוטינלי.]

.....

התיידדנו לפני למעלה מ-60 שנה דרך איקה, חברתי למחזור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא כבר היה אחרי שורת סיפורים ב'קשת' וב'משא', שהיו שיחת היום במסדרונות בבניין מייזר ובישרו שקורה דבר מהפכני בספרות העברית, דור חדש של פרוזה. מ-1972, כשייסדתי את סימן קריאה, היה בינינו שיתוף פעולה ספרותי רציף, וערכתי ארבעה־עשר רומאנים וספרי נובלות שלו, דבר שזימן לנו שלוש־ארבע שיחות יומיות במשך כחודש בכל עריכה כזאת.

בולי היה הסופר החדשן המוביל, שבשנות השבעים צפה בנו מחיפה הרחוקה, שבה היו כולם הולכים לישון בתשע בערב. במרחקים התל־אביביים היו זך, ואבידן, ועמיחי הירושלמי, ורביקוביץ וויזלטיר והורביץ וּווֹלך ואהרון שבתאי. כולם משוררים, כולם גרושים, חסרי דירה, וחייהם בעיני בולי היו חיים פרועים ומפחידים. היתה בו סקרנות עצומה לחיים האלה והוא היה חוקר אותי תדירות על חיי האישיים. כל זה לנוכח החיים ההרמוניים הנורמליים שלו עם איקה, שהסימביוזה ביניהם עוררה השתאות. הוא היה מדבר אלי בגוף ראשון רבים (קראנו, חשבנו), והיה איש משפחה מובהק. הוא מדד את עצמו מול עמוס עוז לא רק בכישרונו הספרותי, אלא, ובעיקר, התחרה בו במספר הנכדים. ערב אחד טילפן אלי בפליאה כמו מול זן נדיר ואמר: היה לי ויכוח עם איקה, תגיד, אתה לא ישן בפיג'מה? גם בכתיבתו ההגותית ובמחשבה הפוליטית שלו טרח בזכות הנורמליות הלאומית.

אבל בשנות השבעים, כשבאתי אליו לחיפה והוא ירד במכוניתו לאסוף אותי מהרכבת אל דירתו בכרמל, בביקור הראשון שלי בביתו, הוא התגלה לי בפיתולים החיפאיים כנהג מרוצים נועז, אומנם מהימן. עצמתי את עיני ופיללתי שנגיע בשלום ואמרתי לו: אתה נוהג לא כמו שאתה חי אלא כמו שאתה כותב.

ואכן, בעוד הוא חי את חייו המרובעים היתה הכתיבה שלו בבחינת ה"אלא" שלו, הכיוון הנגדי. די להביט בחלק מהמוטואים בפרקים של 'גירושים מאוחרים': "משפחה, אני שונא אותך"; "הדברים נפרמים, המרכז מתפרק, האנרכיה נכרכת על העולם".

הכותבים על הרומאנים שלו נוטים להטיל עליהם ביד קלה רעיונות שפויים ממאמריו הפוליטיים, אבל הספרות שלו אינה אילוסטרציה לרעיונות השקולים שלו במאמריו, אלא דווקא חותרת נגדם, מטילה אנרכיה בסדר של העולם וחוגגת בכך חיוניות של חירות מופקרת שהיא מקור חיים אך גם זורעת מוות. רחל אלבק גדרון הראתה איך גיבורי הרומאנים של בולי – אנשים סימפתיים ומנומסים – פורצים כולם גבולות של טבּוּאים, מגילוי עריות ועד קניבליזם, נֶקרופיליה, פֶּדופיליה, גֶרונטופיליה, ועוד, רחמנא ליצלן.

איזה עלילות הוא רקח לנו! והוא שיכנע אותנו באפשרות של דרמות שאיש לא היה מסוגל להעלותן בדעתו לפניו; שיכנע, כי ידע לתפור היטב פרטי־פרטים קטנים שלהן. לא פחות משהיה גדול הקונספירטורים, היה חייט עילית.

אלא שגם לא חדל להיות ילד. כל סופר היה פעם ילד, אבל רבים קברו את הילד הזה עמוק בנבכי הנפש. אצל בולי, כשדיברת אתו, היה צץ לפתע הילד ומדבר אליך (כמו שהיה קורה לי עם יאיר הורביץ, ז'וזה סאראמאגו, דויד גרוסמן, ארי דה לוקה). ולפעמים היה צץ איש צעיר. בולי בן 20. אולי לכן היה יכול להרגיש קרבה נפשית כזאת אל צעירים ממנו, צעירים שהוא היה מספר לי עליהם לעתים מאוד קרובות, בהרבה אהבה, כמו יובל שמעוני, אילת שמיר, דרור משעני, ניר ברעם, דורית רביניאן וסמי בֶּרדוגו.

העולם שלנו אתו היה כה שונה מן העולם שלנו לפניו. העולם שלנו אחריו יהיה כה שונה מהעולם שלנו אתו. 

פורסם ב-16.6.22