כל הטורים האישיים >>>

חיפוש טורים

ב-18 באוקטובר 2018, בחגיגה בבית ביאליק לכבוד צאתו של 'המנהרה', עלה יהושע לבמה ובידר את הקהל בסיפור שכמעט כולו אמת לאמיתה, על סכסוך חמור שהתגלע בינו לבין עורך הספר במהלך העבודה המשותפת.


פרופ' מנחם פרי הוא העורך שלי קרוב לארבעים שנה. הוא החל לעבוד אתי כשערך את הרומאן השני שלי – 'גירושים מאוחרים' – ומאז ערך עשרה רומאנים נוספים שלי, וגם שתיים מן הנובלות המוקדמות. האמון בינינו גדול, והעבודה מתנהלת בדרך-כלל בלי ויכוחים ומשברים מיותרים. אני בהחלט זקוק לעריכה, למשל כדי לשפר את זרימת הטקסט, להימנע מחזרות, לדייק במושגים, להעשיר את הלשון, ואפילו כדי לחדד את האפיונים הפסיכולוגיים של הדמויות. בעלילת הרומאן מנחם כמעט אינו מתערב, וכמובן גם לא באידיאולוגיה המרחפת מעל לדמויות ולהתרחשות. 

ככה זה עובד: אני שולח לו את קובצי כתב-היד פרקים-פרקים, מבלי שיֵדע, לפחות בתחילת עבודת העריכה, את סופו ומגמתו של הרומאן, וזאת בגלל כוונה מודעת שלו לשמור לעצמו את בתוליות הזרימה עם הרומאן, כאילו היה קורא מן השורה. ולאחר שהוא מרווח את הטקסט הוא מדפיס אותו לעצמו ברווח כפול כדי לפנות מקום לעריכה שלו, שהוא מסמן בעט כחול בין השורות. הוא עורך ביסודיות ובקפדנות, ולבסוף גם מעביר את הטקסט המוכחל בקווים ובתוספות לעוזרת הנאמנה שלו מירי צפריר, שמאחדת את הכתיב, מדייקת פה ושם, מציעה הצעות אחדות, וממנה עובר הטקסט לקלדנית המוכשרת בבית הדפוס, שמסוגלת למצוא את דרכה בתוך נבכי העריכה, לפענח את הטקסט ולהקליד אותו לקראת הגהה ראשונה.

ואז מגיעות אלי שתי חבילות: האחת עם תצלום כתב-היד ששלחתי למנחם, ועליו, לאורכו ולרוחבו, כל העריכה שלו, והאחרת, "הנקייה", עם ההגהה המודפסת הראשונה, נטולת הסימונים, שכן כל העריכה כבר משולבת בה. 

בהתחלה עוד הייתי מעיין בשינויי העריכה שבחבילה הראשונה, אבל עד מהרה ויתרתי על הפיענוח של הקווים והסימנים, ההערות והשינויים, ועברתי מיד לקרוא בנחת את ההגהה הראשונה הנקייה, ובדרך-כלל הייתי מזהה בה את עצמי. כלומר, משום שמנחם ידע לקלוט בנאמנות את רוחו וסגנונו של הרומאן, ונצמד בנאמנות אל מהלכו הפנימי, כמעט לא הייתי מבחין ביני לבינו: היתה לי אשליה מרוממת שכל השינויים שזיהיתי פה ושם הם שינויים שמקורם בי עצמי, ולא מעשה ידי מנחם, וחשתי סיפוק וגאווה. "אני דווקא כותב לגמרי לא רע", חשבתי בלבי.

אבל לא תמיד שוררת הרמוניה בין המחבר לעורך שלו, ואני רוצה לספר על סכסוך חמור שאירע בינינו כשמנחם ערך את 'המנהרה'.

.....

.....

בשלב מסוים בספר, אשתו של לוריא, דינה, שהיא מנהלת מרפאת ילדים בבית-חולים גדול, נדבקת בחיידק אלים ביותר, מנינגוקוק, ואף-על-פי שהיא מתעקשת לטפל לבדה במחלתה, מזעיק לוריא צוות חירום כדי לפנות אותה לבית-חולים. ואכן מתברר שהאשפוז היה מוצדק, ולאחר שאשפזו ובודדו את אשתו נשלח גם לוריא-עצמו לבדיקות, כדי לוודא שהחיידק לא התגנב גם אליו. אחות קשישה נוטלת בנדיבות מדמו, וכשהיא חוזרת כעבור זמן לא קצר יש בפיה בשורה טובה, ש"אין בו כלום ואין לו כלום, כל הבדיקות תקינות והוא יכול להשתחרר, ורק לקחת יומיים אנטיביוטיקה". 

את ארבע המילים האחרונות על האנטיביוטיקה לא אני כתבתי, ואני נזעק לטלפן למנחם לשאול: מה זה? מאיפה קפצה כאן האנטיביוטיקה? מנחם מסביר לי שאלה התקנות הקפדניות של משרד הבריאות, שאם אדם היה במגע עם חולה הנגוע בחיידק האלים הזה, כי אז לשם ביטחון, אף שבבדיקות לא מוצאים כלום, הוא צריך לקחת אנטיביוטיקה במשך יומיים. 

- צריך או לא צריך, אני אומר, תסלק את האנטיביוטיקה.
- לא, אומר מנחם, אי-אפשר, הוא חייב לקבל אנטיביוטיקה.
- מה זה נקרא חייב? ואם האחות שוכחת להגיד לו שהוא צריך?
- היא לא יכולה לשכוח. זה דבר ידוע.
- מה זה לא יכולה לשכוח? אני צוחק, האחות הזאת שכחה.
- היא לא יכולה, היא מנוסה, מתעקש מנחם, כתבת אחות קשישה.
- אחות קשישה או לא אחות קשישה, אני עדיין צוחק, אני הרי המצאתי אותה ואני אומר לך שהיא שכחה.
- היא לא יכולה לשכוח, אסור לה, אומר מנחם, אלה התקנות המחייבות של משרד הבריאות.
- אבל היא שכחה, אני צועק, זאת אחות שכחנית, אני המצאתי אותה. כשהיא חוזרת הביתה היא אפילו שוכחת לישון.
- שטויות, אומר מנחם, היא לא יכולה לשכוח. לוריא חייב לקבל יומיים אנטיביוטיקה.
- שיקבל כמה שהוא רוצה, אבל מחוץ לספר שלי.
- לא, זה חייב להיות בספר, אחרת יגידו שא.ב. יהושע שוב מתרשל בעניינים רפואיים כמו ב'שיבה מהודו'.

עכשיו כבר עולה חמתי להשחית. הרי אני מכיר את הלוריא הזה, הוא רוצה להתחבר למחלה הממשית של אשתו, כי המחלה שלו-עצמו, השיטיון, היא נסתרת ומתעתעת, אין בה חום ואין לה סימנים חיצוניים, והנה באה האחות ובאמת אומרת לו שאין לו כלום ואין בו כלום, ומאחורי המלים שלה מהדהד החיזוי שעוד מעט לא יהיה בו כלום, ששכלו ייעלם, אבל מנחם מתעקש לכפות עליו איזו אשליה של מחלה אמיתית, איזו שותפות עם המחלה של אשתו דרך האנטיביוטיקה, ומרכך בשבילו את הוודאות המרה שאין בו כלום. 

- לעזאזל, מנחם, אני זועם, תסלק את האנטיביוטיקה! אני הסופר, ואני אומר לך שאסור שללוריא יהיה אפילו בדל מחשבה שהוא חולה במחלה פיזית, ויראלית. המחלה שלו היא רק התרוקנות של המוח. אני לא אתן לו שום אשליה שהוא מתחבר לאשתו במחלתה.

אבל מנחם בשלו. הוא מסרב לסלק את האנטיביוטיקה. הוא חוזר ואומר לי בלהט: כל רופא, כל אחות, כל מי שמכיר את המחלה יראה מיד את המחדל שלך ויבין שמי שכתב את הספר הזה הוא אדם לא רציני, וכולנו, הוא מוסיף, נרגיש את זה במכירות של הספר.

- במכירות של הספר? בגלל יומיים אנטיביוטיקה?! 

עכשיו אני רוצה לנסוע לנווה צדק ולשסע את העורך שלי לחתיכות. 

- אתה משוגע? על איזה רופאים אתה מדבר? על אלו שטועים ומוציאים כליה ימנית במקום שמאלית? הם בדיוק יודעים על האנטיביוטיקה הארורה הזאת? אתה משוגע?
- משוגע או לא משוגע, אומר מנחם, אני לא מוותר על האנטיביוטיקה. זו אחריותי כעורך. יגידו אחר-כך שהעורך התרשל, וגם את זה אתה תרגיש במכירות.
- תוריד, מנחם, את האנטיביוטיקה, אני מצווה. אני הסופר, המילה האחרונה היא שלי.
- אם כך, אומר מנחם, שאינו מאבד את שלוות רוחו מול הצרחות שלי, אם כך אני לא אוכל להמשיך לערוך את הספר. וגם את זה אתה תרגיש במכירות. 
- אתה מגלומן גמור, מנחם, אני רותח, הפעם לא תכופף אותי כמו בפעמים קודמות.

הוא שותק לרגע, ואז שולף מאמתחתו קלף חדש.

- וחוץ מזה, אתה יודע, בולי, שבמהלך הספר החלפת בלי משים את הדירה של לוריא? בהתחלה שמת אותו בגבעתיים, במגדל הגבוה עם הפארק והקניון, בדיוק היכן שאתה-עצמך גר, ואחר-כך, בלי להרגיש, הזזת אותו לתל-אביב, לדירה הישנה של קנז בעמדן 5, באזור באזל.

אני נדהם. נכון, הוא צודק. במהלך כתיבת הרומאן רציתי לעשות מחווה לידידי האהוב יהושע קנז, ואכן, בלי להרגיש, העברתי את לוריא לכתובת אחרת, אבל בעמדן אין חנייה תת-קרקעית ואין דירת גג. ערבבתי את שתי הדירות.

- נכון, אני ממלמל משתאה כולי, לא הרגשתי.
- לא נורא, אומר מנחם, החלקתי את זה, זה תפקידו של עורך טוב, הוא משבח את עצמו, ראיתי שחשוב לך להעביר את לוריא לדירה הישנה של קנז, אז השארתי את זה למענך. עכשיו אתה מבין שאני לא סתם קפדן, דברים כמו אי-עקביות בדירה של לוריא אני דווקא אוהב. הלוא גם טולסטוי מתחיל את 'מלחמה ושלום' בנשף שהוא מודיע שהוא ביולי 1805, אבל בהמשך, בשתיים בלילה של אותו יום, הוא כותב: "הלילה היה ליל יוני, שאין בו עלטה", כאילו הזמן מתקדם לאחור. וגם את צבע העיניים של נטאשה הוא מחליף, ולכן אמרתי לעצמי שגם לא.ב. יהושע מותר להעביר את לוריא דירה בלי להרגיש.

עכשיו שתקתי. הייתי נפעם. אם העורך שלי מצרף אותי פתאום לטולסטוי, איך לא אוותר לו בעניין האנטיביוטיקה?

נשברתי ואמרתי: יאללה, מנחם, תשאיר את האנטיביוטיקה המטומטמת הזאת, אבל שלוריא יֵדע שמהשיטיון היא לא תציל אותו. 

פורסם ב-8.11.18