פתיחת הספר:

בארבע לפנות בוקר נפטרה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו, והוא רצה לזכור. ולאחר שבועות ואף חודשים, כשהיה שב ומהרהר בה, נדמה היה לו שאכן הצליח להתיך את רגע הסתלקותה (אם אומנם כך צריך לכנותו. הסתלקות? הוא היסס) לממשות ברורה, מלאה חיוניות, שיש בה לא רק מחשבה ורגש אלא גם אורות וקולות, כמו הצבע הארגמני של תנור החימום הקטן, הירקרקוּת הזורחת של הסְפָרוֹת בשעון האלקטרוני, אלומת אור צהבהבה שזרמה מחדר־האמבטיה והעלתה צללים גדולים במסדרון, ואולי גם אור השמיים, אור ורדרד או שנהבי שהפיקה האפילה העמוקה, הוא דימה לחשוב שאכן זכר את שמי הבוקר החשוכים, כדי להוסיף עוצמה והתרגשות גם מן הטבע, אבל בהם כבר לא היה בטוח, גם לא בקולות הגשם והרוח, אבל ידע שהיתה מוסיקה, כן, מוסיקה אמיתית, בעצם ידו הפעיל אותה, בהחלטה מהוססת אבל גם באמונה שאם היא מבקשת לשמוע משהו בעת גסיסתה הרי זו אותה מוסיקה שכל־כך היתה להוטה אחריה בחודשים האחרונים, כשהקריאה נעשתה קשה יותר ויותר, ובשעות הכאבים, הדמדומים, השעות המתות בין ביקורי החברות, שיחות הילדים והטיפולים השונים, היתה חובשת את האוזניות הסטריאופוניות הקטנות, כמו קשרית ברכב מלחמה נוסע, בוררת אחת מן הַקַלָטוֹת שהיו מונחות לידה ומפעילה את המכשיר. הם שוחחו על המוסיקה, ופעם־פעמיים אף רמזה לו שאם אפשר, בסוף (כך כינו את המוות ביניהם) ישמיע לה מוסיקה, אם יראה שאין היא מכאיבה, תן לי מוסיקה, והוא שמח למלא את בקשתה, היטב הדריכה אותו בחודשים האחרונים והוא למד להישמע לרצונה במדוייק, להתייחס ברצינות עמוקה לכל מלה. וגם עתה זכר להפעיל את המכשיר, אבל לא העז לחבוש לראשה את האוזניות, אלא השאיר אותן תלויות למראשותיה, ורק סובב קלות את המנוף כדי להגביה מעט את ראשה, ומתוך שתי כריות הלֶבֶד החלה מתרוממת מוסיקה עמומה ורחוקה, אבל תקיפה, זורמת בצלילים אווריריים וחגיגיים, חצוצרות ציד מתנשמות עמומות ומקוטעות בסימפוניה של מאהלר, שהיתה מונחת ברשמקול לפני שלושה ימים, והוא לא ידע אם דווקא המוסיקה המתלהמת הזאת היא המתאימה לרגע כזה, אבל גם חשש להפתיע אותה במוסיקה חדשה, אפילו תהיה שקטה ופשוטה יותר, וכך הוא זוכר במדוייק את רגע המוות, הוא יכול לזהותו על-פי הצלילים המדוייקים, להשמיע אותם, אם ירצה, שוב ושוב, כדי לזכור אותה ואת עצמו ברגע האחרון בשקט הלילה. הוא לא ידע מה מן המוסיקה המתערסלת למראשותיה הבקיע דרך ההכרה הגוססת, הוא לא ידע, גם לא ניסה לדעת, האם בכלל שמעה אותה, הוא לא המיש מבטו ממנה, לוהט ברחמיו ובהתרגשותו, מובל־מהַלך ביער שחור באור של שחר רטוב וקריר, מפלס דרך בין עפאי עצים גדולים לעבר בקעה או ואדי מוארים, לעבר איילה רכה צהבהבה, שהחצוצרות המתלהמות רודפות־קוראות אחריה.

זה היה בדיוק הרגע שבו פסקה נשימתה. הוא לא נגע בה, כי פחד שהמגע יעורר אותה ויכאיב לה, אבל כזה היה הרגע, לעולם לא תדע אותו, אף שמכל הרגעים שבעולם לא היה רגע ששייך לה יותר מרגע זה, אינטימי ונבדל, כאשר יד נעלמה הונפה ואמרה: עד כאן, ומכאן ואילך לא עוד! הוא לא חשב על הישארות-נפש, או על גלגול־נשמה, בלבו הודה לה תמיד על שלא גררה אותו לסוג כזה של מחשבות מיסטיות; התוקפנות הטבעית והמרירות האינטלקטואלית שבתוכה טיאטאו כל הרהור אפל ולא רציונאלי; ונוח היה לו מאוד שעכשיו רק הוא לבדו היה עמה, ער ושקט ומרוכז עד מאוד, ושאין אף אדם שמסיח את דעתו, או שצריך להתחלק עמו במחשבות, ובעיקר שאין לידו לא רופא ולא אחות, שהיו אולי כופים עליהם איזה מכשיר או תרופה, אלא הוא לבדו פה, והכל ברשותו ובשליטתו, האור והקול, ורק המוות עמו, מוות שדימה אותו לפעמים כאותו כדור־ברזל שחור ומחוספס שהיו מביאים לשיעורי־התעמלות במיגרש של הגימנסיה, כדי להדוף ולוּ גם למטרים ספורים מוות שכבר התגלגל לכאן לפני כמה ימים, רובץ דומם מתחת לאחד הרהיטים או לאחת המיטות, ועכשיו נזדקף ונעמד לידו, ומולכו משתאה לראות כיצד הוא חודר לתוכה אבל גם בוקע מתוכה, והוא על המישמר לבחון רק אם יש סימן של כאב, כי זה יעוּדוֹ בחודשים האחרונים, להקל על הכאב, גם ברגע אחרון זה, ולשם כך עומדים כאן לרשותו מיתקנים ומכשירים רבים, ידיות ומנופים, קביים וכיסא־גלגלים, מיתקן לרחיצה ומאוורר, רפואות, סמים ומסיכת־חמצן, כל בית־החולים הקטן שנאסף כאן בחדר, הכל כדי להקל על הכאב, כדי שתצא הנשמה ברוך.

---

'מולכו', אברהם ב. יהושע. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>